Reading with Coffee

Welcome to Sefer HaOmer ספר העומר

A journey that began with the Omer and is now continuing into the second half of the twentieth century, and the books that helped make modern science fiction, fantasy and horror what it is today.

  • Yehoshua Paul

1961. The Berlin Crisis. Stanislaw Lem writes Solaris.

“...It is easy not to believe in monsters, considerably more difficult to escape their dread and loathsome clutches.” (Stanislaw Lem, The Cyberiad)

East Germany is experiencing a brain drain. Over 4.5 million people have escaped to the West through the East Berlin border, 20% of the country’s population. The Soviet Union is frustrated, but there is little it can do. The four occupying powers – The United States, Britain, France, and the Soviet Union – are jointly administering the city border, making it an easy route through which people can escape.

In 1958, the Soviet Premier, Nikita Kruschev, issues his first ultimatum. He demands that Western powers withdraw their forces and make Berlin a free demilitarized city – under the control of East Germany. In reaction, the Western powers negotiate (for two years), but just when it seems like a compromise can be reached, the Soviet Union shoots down an American spy plane, and Kruschev reissues his ultimatum.

The Soviet Premier knows that neither side wants the ultimatum to be implemented, but East Germany’s puppet government also needs to solve the problem of people using the Berlin border as a convenient escape route. The countries decide to construct a barrier, and secretly begin stockpiling material, waiting for a diplomatic green light.

In June 1961, President Kennedy and Kruschev meet in Vienna to hammer out their issues. President Kennedy makes the mistake of inadvertently admitting that the US won’t actively oppose the building of a barrier. He then later delivers a televised speech in which he announces his plan to ask Congress for an increase military spending. Kruschev has his excuse.

In August, the Foreign Ministers of the US, UK, France and West Germany secretly meet in Paris to discuss the Berlin Crisis. None of the countries want open warfare. The US wants a deal. The other three countries want economic sanctions, and all of this information is faithfully reported back to the Soviet Union by spies. Kruschev has reassurance and construction on the Berlin Wall begins.

The East German government closes off the border. Soldiers tear up all the roads to the western part of the city making them impassable to vehicles. 32,000 combat and engineer troops install barbed wire entanglements, mine fields and fences around the western portion of the city. They then clear a huge no man’s land for shooting fleeing refugees. The fences will later be replaced with a concrete barrier. While construction is going on, the Soviet army maintains a presence in the city to discourage Western interference and contain potential riots.

The Berlin Wall is now an established fact. The loophole enabling East Germans to flee their country has been eliminated. They are now no different from any other country in the Eastern Bloc, ruled by a puppet government, given the facade of a fake democracy, and allowed to run their lives as usual, provided they don’t protest too hard. And, it’s not like life is all that bad. Poland for example, just got its third round of fake elections and that didn’t stop Stanislaw Lem from writing Solaris.

Shelf of books by (and one about) Stanisław Lem in nine different languages

“A writer should not run around with a mirror for his countrymen; he should tell his society and his times things no one ever thought before”. (Stanislaw Lem)

Stanislaw Lem (1921 – 2006) was a genius. He was a Polish author (and trained physician) who wrote science fiction, philosophy and satire. Lem’s books have been translated into 41 languages and have sold over 45 million copies.

Lem had Jewish roots, but he was raised with no connection to Judaism or Jewish culture. He discovered the hard way what that meant when the Germans invaded Poland in 1939. He and his family managed to use false papers to avoid the Ghetto, but he would later recall how it was Nazi legislation that forced him to acknowledge his ancestry.

After Nazism came Stalinism, and with it censorship. Lem chose to focus his talents on science fiction, a less restricted genre. However, even science fiction writers still had to deal with the occasional forceful edits, and most of Lem’s work produced during the late forties and early fifties were compromised with artificial references to “the glorious future of Communism”.

This all changed starting from 1956 when Kruschev introduced de-Stalinisation to the Soviet Union, leading to the Polish October and an increase in freedom of speech. During this period, Lem wrote over a dozen science fiction novels as well as numerous essays on science and culture.

What was it that made Lem such a genius? Personally, I think it has a lot to do with how he was able to combine hard science with philosophy and religion to ask difficult questions about God, human nature and the reality we live in. Much of his work is original in the sense that instead of raising a mirror to society, it poses new questions, gets you to think about them, but leaves them as questions. Elaborate word formations, idiomatic wordplay, puns, alien and robotic poetry are added bonuses intended to torture his translators.

“How do you expect to communicate with the ocean, when you can’t even understand one another?” (Stanislaw Lem, Solaris)

Solaris is a first person narrative told from the perspective of Dr. Kris Kelvin a psychologist who has just arrived on a space station orbiting the planet Solaris. However when his craft docks, there is no one there to greet him. After much searching Kris is able to discover one drunk crewmember Snaut. From him he learns that the other crewmember, Sartorius, has reclused himself in his room, and that the third and final crewmember, Gibarian has committed suicide. Also, there is a mysterious woman wandering about the station, and that all of this has to do with the mysterious ocean covering the planet, an ocean that defies all human comprehension.

The planet Solaris is a planet with an unstable orbit that defies the laws of physics. Eighty percent of the planet’s surface is covered with a plasma ocean, which in many ways behaves like a gigantic biological organism, except it’s an ocean. The ocean can manipulate space, time and matter, doesn’t communicate, and for over a century has been baffling human scientists trying to extract some sort of meaning from this god-like enigma.

Original cover of Solaris

“But what am I going to see?

I don't know. In a certain sense, it depends on you.” (Stanislaw Lem, Solaris)

The novel is not a mystery novel, although it contains many mysteries. The mystery is how Lem teases the story. Each chapter, raises more questions than it answers, but these questions while related to the current mystery that the planet Solaris is throwing at the space station, also engage in philosophy, religion and the nature of human existence – questions that inherently cannot be answered.

When I started reading Solaris, I had no idea what to expect. I knew it was considered by many to be Lem’s greatest novel, but I had no prior knowledge of Lem or his writing style before this book.

This book is not an easy read, although the first chapter does a deceptively good job of drawing the reader in. It’s not a straightforward tale, but it’s also not an essay posing as a story. It’s a bit of both, and this has advantages and disadvantages. For example, when it comes to exposition, there is a lot of it. Initially, this is a good thing as it brings the reader up to speed with the planet. Afterwards, it weighs down the story even though the information is necessary to understand much of what is happening in later chapters.

Characters are all too human, but in ways that I found annoying. Lem decided to torture the psyche of his cast of scientists, which explained their behavior and attitudes. I just found it very difficult to empathize with.

The deeper questions posed by the novel were abstract issues, as far as I was concerned. I consider the premise of the novel, the existence of an incomprehensible, alien god-like entity, to be entirely theoretical. Most religions don’t consider God to be all that distant or unknowable, and communication is there for those who want to listen. It’s the interpretation and implementation where things tend to get garbled. This doesn’t mean that I didn’t enjoy the theoretical issues raised, but they didn’t affect my outlook. They were more like “what if” thought exercises.

If you’re looking for a deep science fiction mystery novel that will leave you with lots of questions and no answers, this book is highly recommended. You could easily read it five or six times and each time come away with a different experience. Personally, I don’t think I’ll be revisiting the novel or Lem because I find the writing a little too heavy for my tastes, but I can see many others enjoying it.


  • Yehoshua Paul

1961. משבר ברלין. סטניסלב לם כותב את סולאריס. (תורגם ע"י אהרון האופטמן ב-1981, הוצאת כתר. מהדורה מחודשת יצאה ב-2003)

"מאד קל לא להאמין במפלצות. הרבה יותר קשה להתחמק מאחיזתם מעוררת החרדה והחלחלה." (סטניסלב לם, הקיבריאדה)

מזרח גרמניה חווה בריחת מוחות. מעל 4.5 מליון אנשים נמלטו למערב דרך מעבר הגבול במזרח ברלין, מעל 20% מאוכלוסית המדינה. ברית המועצות מתוסכלת, אבל היא לא יכולה לעשות הרבה. ארבעת המדינות הכובשות - ארה"ב, בריטניה, צרפת ובריה"מ מנהלות בשותפות את מעבר הגבול של העיר, דבר שהופך אותו לנתיב בריחה קל.

ב-1958, המזכיר הסובייטי, ניקיטה חרושצ'וב שולח את האולטימטום הראשון שלו. הוא דורש ממדינות המערב לסגת את כוחותיהם ולהפוך את ברלין לעיר חופשית ומפורזת - בשליטתה של מזרח גרמניה. בתגובה, מדינות המערב פותחות במשא ומתן. אחרי שנתיים הן כמעט מצליחות להשיג פשרה, אבל אז בריה"מ מפילה מטוס ריגול אמריקאי וחרושצ'וב עוד פעם משגר את האולטימטום שלו.

המזכיר הסובייטי יודע שאף צד לא רוצה לכפות את האולטימטום, אבל ממשלת הבובות של מזרח גרמניה צריכה לפתור את הבעיה של אזרחים המנצלים את הפירצה בגבול ברלין כדי להמלט למערב. לכן, המדינות משנות כיוון ומחליטות בסתר להקים מחסום פיזי ממשי שיאטום את נתיב הבריחה - כל מה שצריך עכשיו הוא אור ירוק דיפלומטי.

ביוני 1961, הנשיא קנדי וחרושצ'וב נפגשים בוינה. קנדי מבצע טעות של מתחילים, וחושף שארה"ב לא תתנגד באופן פעיל להקמת המחסום. לאחר מכן קנדי מודיע בתקשורת שהוא מתכנן לבקש מהקונגרס תוספת לתקציב הבטחון - לחרושצ'וב יש את התירוץ שלו.

באוגוסט, שרי החוץ של ארה"ב, בריטניה, צרפת ומערב גרמניה נפגשים בסתר בפריז כדי לדון במשבר ברלין. אף אחת מהמדינות לא רוצה מלחמה גלויה. ארה"ב רוצה לחתום על הסכם והמדינות האחרות רוצות סנקציות כלכליות. את כל המידע הזה, מרגלים סובייטים מעבירים חזרה לבריה"מ. חרושצ'וב יודע עכשיו שניתן להתקדם וההקמה של חומת ברלין רשמית מתחילה.

הממשלה של מזרח גרמניה סוגרת באופן חד-צדדי את הגבול. 32,000 לוחמים ומהנדסים מתקינים גדרות תיל, שדות מוקשים וגדרות מסביב לחלק המערבי של העיר. הכבישים היוצאים החוצה נהרסים ומנהרות הרכבת נאטמות. לאחר מכן הם מפנים שטח ענק שמתוכנן להפוך ל"רצועת מוות" שבה ניתן בקלות לירות באזרחים שנמלטים. בהמשך, הגדרות יוחלפו בקירות בטון. בזמן שכל זה קורה, הצבא הסובייטי שומר על נוכחות בתוך העיר כדי לדכא התערבות של כוחות מערביים ולהשקיט את המהומות שעלולות להתפרץ.

חומת ברלין היא עובדה מוגמרת. הפירצה שאיפשרה לאזרחי מזרח גרמניה לברוח ממדינתם נסגרה. הם עכשיו לא שונים משאר המדינות של הבלוק המזרחי: נשלטים ע"י ממשלת בובות, חיים תחת סוג של דמוקרטיה ויכולים לנהל את חייהם כרגיל בתנאי שהם לא מוחים יותר מדי חזק. וזה לא כאילו שהחיים כל כך קשים. פולין, לדוגמא, בדיוק סיימה את סבב הבחירות המזויפות השלישי שלה וזה לא מנע מסטניסלב לם לכתוב את סולאריס.

מדף עם ספרים שנכתוב ע"י לם (וספר אחד שנכתב עליו) בתשע שפות

"כותב לא צריך להתרוצץ עם מראה עבור בני מדינתו; הוא צריך לספר לחברה ולתקופה שלו דברים שאף אחד לא חשב עליהם לפני כן." (סטניסלב לם)

סטניסלב לם (1921-2006) היה גאון, וגם סופר פולני (ורופא מוסמך) שכתב מדע בדיוני, פילוסופיה וסאטירה. הספרים של לם תורגמו למעל 41 שפות ונמכרו בלמעלה מ-45 מליון עותקים.

ללם היו שורשים יהודים, אבל הוא גדל עם אפס זיקה ליהדות או לתרבות יהודית. הוא גילה בדרך הקשה מה זה אומר כשהגרמנים פלשו לפולין ב-1939. הוא ומשפחתו הצליחו להתחמק מכליאה בגטו באמצעות מסמכים מזוייפים ובהמשך הוא כתב על איך שהחקיקה הנאצית אילצה אותו להשלים עם מוצאו.

אחרי הנאצים הגיע משטר האימים של סטלין שכלל, בין השאר, צנזורה. לם בחר למקד את כישוריו בכתיבת מדע בדיוני, ז'אנר פחות נחשב וכתוצאה גם פחות מפוקח. עם זאת, זה לא פתר אותו מעריכות כפויות והוא נאלץ להתפשר על הטקסט הסופי של רוב יצירותיו, דבר שהתבטא באזכורים לא קשורים של המציאות הסובייטית ו"העתיד הקומוניסטי המרהיב."

כל זה השתנה ב-1956 כשחרושצ'וב התחיל עם תהליך הדה-סטליניזציה בבריה"מ שהובילה לאוקטובר הפולני ויותר חופש ביטוי. לם התחיל לפרוח כסופר והוא כתב מעל שנים עשר ספרי מדע בדיוני חדשים בנוסף למאמרים רבים על מדע ותרבות.

למה לם נחשב לסופר כל כך גאוני? אישית אני חושב שזה קשור לאיך שהצליח לשלב מדע בדיוני קשה עם פילוסופיה ודת כדי לשאול שאלות על אלוהים, הטבע האנושי והמציאות שבה אנו חיים. רוב היצירה שלה היא מקורית במובן שבמקום להציב מראה מול הקורא והחברה הוא מעלה שאלות חדשות, גורם לך לחשוב עליהם, אבל משאיר אותם כשאלות. יש גם משחקי מילים מורכבים ושירה רובוטית וחייזרית, אבל אלה בונוסים שנכתבו בשביל לייסר את המתרגמים.

"איך אתם מתכוונים לתקשר עם האוקיינוס כשאתם לא יכולים להבין אחד את השני?" (סטניסלב לם, סולאריס).

סולאריס מסופר דרך נקודת מבטו של הפסיכולוג כריס קלוין שבדיוק הגיע לתחנת חלל המרחפת מעל כוכב הלכת סולאריס. כשהחללית שלו נחתה, אף אחד לא היה שם בשביל לקבל את פניו ורק לאחר הרבה חיפושים הוא הצליח לאתר חבר צוות אחד שיכור, סנאוט. ממנו הוא למד שחבר הצות השני סארטוריוס מתבודד בחדרו ושחבר הצוות השלישי והאחרון, גיבריאן, התאבד. בנוסף יש אישה מיסתורית שמסתובבת ברחבי התחנה וכל זה קשור איכשהו לתעלומת האוקיינוס של סולאריס, אוקיינוס שהוא הרבה מעבר ליכולות ההבנה האנושיות.

כוכב הלכת סולאריס הוא כוכב לכת עם מסלול לא יציב המסרב לציית לחוקי הפיזיקה. מעל שמונים אחוז משטח הכוכב מכוסה באוקינוס פלזמה שבהרבה מאד מובנים מתנהג כמו אורגניזם ביולוגי ענק, רק שזה אוקיינוס. האוקיינוס יכול לבצע מניפולציות בזמן, מרחב וחומר, לא מתקשר, ומעל מאה שנים מטריף מדענים המנסים לחלץ משמעות מהחידה הכאילו-אלוהית שניצבת מולם.

הכריכה של המהדורה הראשונה

"אבל מה אני הולך לראות?

אני לא יודע. במובן מסוים זה תלוי בך." (סטניסלב לם, סולאריס)

הספר הוא לא ספר מיסתורין, למרות שהוא מכיל המון תעלומות. המיסתורין הוא הכלי שבאמצעותו לם מושך את הקורא פנימה. כל פרק מעלה שאלות חדשות ולא מביא מספיק תשובות. השאלות קשורות לתעלומה הנוכחית שכוכב הלכת סולאריס מציב לחברי הצוות של תחנת החלל, אבל השאלות גם נוגעות בפילוסופיה, דת והטבע האנושי - שאלות שמעצם טבען אין להן תשובות.

כשהתחלתי לקרוא את סולאריס לא היה לי מושג למה לצפות. ידעתי שהוא נחשב ע"י רבים ליצירה הכי חשובה של לם, אבל לא היה לי ידע מוקדם על לם או על סגנון הכתיבה שלו לפני הספר הזה.

הספר הוא לא קריאה קלה, למרות שהפרק הראשון עושה עבודה מעולה בלהטעות את הקורא כשהוא מושך אותו פנימה. לא מדובר בסיפור פשוט, אבל גם לא במאמר שמתחזה לסיפור. זה קצת מהכל ויש לזה יתרונות וחסרונות. לדוגמא, יש המון אקספוזיציה בספר. בהתחלה זה דבר טוב כי הקורא צריך מבוא לכוכב הלכת סולאריס. בהמשך הוא מכביד על הסיפור, למרות שהמידע נדרש כדי להבין מה קורה בפרקים יותר מאוחרים.

הדמויות הן אנושיות מדי באופן שלי אישית הרגיש מעצבן. לם החליט להתעלל נפשית בדמויות שלו וזה מסביר הרבה לגבי אופן החשיבה וההתנהגות שלהם, אבל עדיין היה לי קשה מאד להזדהות.

מבחינתי, השאלות היותר עמוקות שהספר הציב נגעו בעניינים תיאורטיים בלבד. הנחת היסוד של הספר על קיומו של ישות אלוהית חייזרית שהיא מעבר להבנה האנושית היא סוגיה תיאורטית בלבד מבחינתי. רוב הדתות לא תופסות את אלוהים כמשהו מרוחק או בלתי ניתן להבנה ויש תקשורת בשפע למי שמוכן להקשיב. הבעיות מתחילות כשזה מגיע לפרשנות וליישום. זה לא אומר שלא נהניתי מהשאלות התיאורטיות שהספר העלה, אבל הם לא השפיעו על תפיסת העולם שלי. הם היו יותר כמו תרגילי מחשבה של "מה אם?"

אם אתם מחפשים ספר תעלומה מדע בדיוני עמוק שישאיר אתכם עם הרבה שאלות ואפס תשובות, הספר הזה הוא מאד מומלץ. אני מרגיש שאפשר לקרוא אותו חמש-שש פעמים וכל פעם לצאת ממנו עם תחושה אחרת. אישית, אני לא הולך לקרוא אותו (או ספרים אחרים של לם) שוב, אבל רק מכיון שסגנון הכתיבה היה קצת יותר מדי כבד לטעמי. עם זאת, אני יכול לראות רבים אחרים נהנים מהספר.


  • Yehoshua Paul

1960. Nixon and Kennedy debate. The American school system. John Hersey writes The Child Buyer.

“I’m not satisfied when the Soviet Union is turning out twice as many scientists and engineers as we are. I’m not satisfied when many of our teachers are inadequately paid, or when our children go to school part-time shifts. I think we should have an educational system second to none.” (Senator John F. Kennedy)

It's an election year in the United States. President Eisenhower’s second term is almost up and vice-president Richard Nixon and Senator John F. Kennedy are campaigning hard for his position.

Nixon has the advantage of experience – both in the domestic and foreign arenas. Kennedy is young, inexperienced and Catholic, and his father was a close friend of Senator Joseph McCarthy. Fortunately for Kennedy, he has a lot of charisma, and this serves him well in the presidential debates – the first ever to be conducted in the United States.

The debates are a new concept and they turn out to be immensely popular. Over 70 million watch the live broadcast of the first debate (the US population is 110 million) on their televisions, and it ends up having a decisive impact on the elections.

The television viewers think that Kennedy won the debate, while the much smaller group of radio listeners thinks that Nixon won, or that it was a tie. Why the discrepancy? Nixon was recovering from a recent hospital stay and had refused makeup, and this meant viewers got to see a close-up of a pale, sickly, underweight vice-president whose stubble was showing. Kennedy on the other-hand had come tanned, confident and well-rested. Televisions viewers could see all this, while radio listeners didn’t have a clue.*

The result? Kennedy becomes the next US president.

One of the issues that Kennedy and Nixon clash over in their debates is education. Neither side disagrees about the problems. Their clash is over the solutions. Kennedy wants the Federal government to take charge of building schools and paying teachers salaries. Nixon, on the other hand, wants to transfer money to the states and have them decide how it should be allocated. He is concerned that federal funding will mean federal control of education, and that means less independence for teachers.

Personally I feel that both sides are missing the main point. Education isn’t just about integration, paying teachers, and competing with the Soviet Union. It’s about the children. Unfortunately, neither side seemed to give them much attention beyond pointing out the need to help those who are weakest.

I was in good company though. The lack of awareness of children and children’s needs is one of the many criticisms that John Hersey levels against the American education system in The Child Buyer, a pseudo-science fiction novel.

2008 stamp commemorating John Hersey

“Journalism allows its readers to witness history; fiction gives its readers an opportunity to live it”. (John Hersey)

John Richard Hersey (1914 – 1993) was an American writer and journalist, who was also one one of the earliest practitioners of New Journalism – a method of adapting storytelling techniques to non-fiction journalism. Hersey used this technique when writing Hiroshima, an account of the aftermath of the atomic bomb attack as told through the eyes of six survivors; the story is considered to be the finest piece of American journalism published in the twentieth century.

Hersey’s began his journalistic career in 1937, at age 23, when he was hired by Time after publishing an essay criticizing the magazine’s dismal quality. Two years later they transferred him to China to work as an editor.

During World War II, Hersey worked as a newsweekly correspondent. He covered the fighting in Europe and Asia, and published articles for both Time and Life magazines. During this period, he accompanied allied troops in their invasion of Sicily, survived four airplane crashes, and helped evacuate wounded soldiers from Guadalcanal, an act for which he was later commended.

After the war, Hersey wrote Hiroshima and two famous novels that established him as a national bestselling author:

  • Of Men and War – An account of war stories as told through the eyes of soldiers, instead of a war correspondent

  • The Wall – A story of the creation and destruction of the Warsaw Ghetto. The book became a bestseller and won the National Jewish Book Award.

With his reputation established, Hersey was then able to turn his attention to what really mattered – the American school system. In 1954, he wrote an article for Life magazine about the dullness of grammar school readers: "Why Do Students Bog Down on First R? A Local Committee Sheds Light on a National Problem: Reading". That article later served as the inspiration for Doctor Seuss’ The Cat in The Hat.

He then later satirized the school system in The Child Buyer, a book that tells the story of an attempt to buy a child for the purpose of engineering super-intelligent persons – in the name of national defense.

“All’s fair in love, war, and free enterprise”. (John Hersey, The Child Buyer)

The Child Buyer provides the minutes from a State Senate Standing Committee on Education, Welfare and Public Morality. The committee had gathered to hear testimony regarding an attempt by a representative of the United Lymphomiloid Company, Wissey Jones, to purchase a child in the town of Pequot for a highly classified defense project.

The committee is comprised of three senators: The sympathetic Senator Manning who is running for reelection and seems to actually care about people; the patriotic Senator Skypack who expects people to always ask themselves what they can do for America and never what America can do for them; and Senator Voyolko who is senile. The committee counsel is Mr. Broadbent who is in charge of conducting the investigation and introducing witnesses.

Barry Rudd is the 10 year old child Wissey Jones wants to purchase. Physically he is underdeveloped, but his mind, with an estimated IQ of 189, is something to marvel. He remembers everything he learns with an amazing level of detail, is constantly excited to discover new things, and has an academic mindset, which make him an ideal candidate for United Lymphomiloid.

Barry’s intelligence poses a huge challenge to his parents and the Pequot education system, neither of which are equipped to deal with gifted children. All the adults in Barry’s life either want to exploit his talents or wish he’d be more like everyone else, which would make him easier to handle. Jones’ purchase offer is a convenient way for making an ostensibly problem child go away. Unfortunately, his clumsy attempts to go about it bring him to the attention of State Senate Committee, and this provides us with 259 pages of their deliberations.

“A free country, only trouble is, it don’t always work that way. Under twenty-one, it ain’t always all that free.” (John Hersey, The Child Buyer)

For me this book was a huge challenge to finish. It took a very long time for me to be pulled in (40% on kindle), but once it happened, I couldn’t stop reading.

There are many reasons why I could classify this book as a disappointment. For starters, it is science fiction in name only. The author only exposes what will happen to Barry Rudd at the very end, and while monstrous, it is barely two pages long. Other issues, are the format. The committee minutes format means the book is entirely dialogue, and there are some characters who are particularly verbose, on the verge of being long-winded. It was a challenge to read through their segments.

However, setting these issues aside, most of the characters are well fleshed out and undergo serious development during the five days the committee gathers to hear testimonies (I was almost crying by the end of the book). The criticisms the book raises provide a fascinating window to the state of the American education system in the fifties. Finally, many of the issues raised are still very relevant today.

The last one in particular stood out for me. It’s one of the main reasons, I enjoy writing this series so much. In the Pequot township, teachers are seriously underpaid and expected to take with a smile whatever the system dishes out at them. No one really cares about the actual children. They’re commodities who need to pass through the system in order to become productive members of society. Advancing educational standards is only important if they can be leveraged to advance those in charge of applying them. Finally, gifted children are a hindrance that the school system is not equipped to deal with, and they are viewed as such. It’s a lot to take in.

All-in-all, I think the book was worth it in the end, but just barely. I recommend approaching this book with caution. It requires perseverance and a lot of patience. However, if you’re willing to take it slow, I think you’ll find yourself well-rewarded by the end.


*In 2016, a study was published disputing the claim that Kennedy won the first debate and the presidency because of the television viewers.



Thanks for your interest in Sefer HaOmer. For more information, feel free to get in touch and I will get back to you soon!

Book Shelf

©2019 by Sefer HaOmer ספר העומר. Proudly created with

  • White Facebook Icon