Reading with Coffee

Welcome to Sefer HaOmer ספר העומר

A journey that began with the Omer and is now continuing into the second half of the twentieth century, and the books that helped make modern science fiction, fantasy and horror what it is today.

Search
  • Yehoshua Paul

2020. סין חונכת את רכבת הקליע הראשונה בעולם ללא נהג, מתמחה בנאס"א גילה כוכב לכת חדש המקיף שני כוכבים, והודות לחשבון מוזר, אני כותב את פוסט מספר 100 שלי בבלוג ספר העומר (מתנצל לאיראן, אוסטרליה ופורטו ריקו על כך שאני מתמקד בחדשות טובות).

100 פוסטים הם הזדמנות טובה לערוך קצת חשבון נפש ולכן השבוע אני הולך:

  • לנצל את ההזדמנות כדי להזכר במה היה עד כה.

  • לחלוק קצת על מה קורה איתי בהווה.

  • להעביר הודעה חשובה לגבי תכניותי לעתיד.

"אין שום טעם להשתמש במילים 'בלתי אפשרי' כדי לתאר משהו שבבירור קרה". (דאגלס אדאמס).

באוקטובר 2018 היתה לי שיחה אקראית עם אביחי הלוי, אחד מחברי הגיקים היותר קרובים, על המסורת של לכתוב סדרות פוסטים גיקיות לספירת העומר. השיחה הזאת הביאה לי את הרעיון לכתוב סדרה משלי על היסטוריה, סופרים, ספרים וכמובן ספירת העומר.

דילוג מהיר לינואר 2020. סקרתי 62 שנים סופרים וספרים (המספר כולל סיפורים קצרים), כתבתי 99 פוסטים בבלוג שלי (30 בעברית, 69 באנגלית) והשגתי לעצמי מעל מאה עוקבים. בנוסף, הוספתי הרבה ספרים נדירים לספרייה שלי, גיליתי המון סופרים מדהימים ולמדתי המון על המאה העשרים - ואני רק ב-1962 (אני מרגיש צעיר).

כתוצאה מהבלוג הוספתי 870 ספרים לרשימת הקריאה, גיליתי כמה קהילות פייסבוק מדהימות, העברתי הרצאה באייקון, ואזרתי את האומץ לכתוב את סיפור הפאנפיקשן הראשון שלי. לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר מכל אלה ללא עזרה.

קרדיט להצלחה של הבלוג הולך לכמה א.נשים חשובים:

  • זיו ויטיס, אחד מהחברים הכי ותיקים והכי טובים שלי. הביקורת הבונה שלו עזרה לי לחדד את הפוסטים שלי וללטש את סגנון הכתיבה. העריכות המזדמנות והעידוד הקבוע שלו היו לא פחות ממדהימים.

  • תמי פול, אשתי. היא בנתה את האתר שלי בעזרת Wix וב-16 החודשים האחרונים עברה על כמעט כל הפוסטים שלי והרגיעה אותי שכן, הם באמת טובים.

וכמובן היה גם את הביקורת החיובית האינסופית שאני מקבל מהעוקבים בדף וקבוצות הפייסבוק בהן אני משתף את הפוסטים שלי.

עדיין, זה לא היה קל.

זה מצב הסלון שלנו במהלך השבוע

"אתה חייב להשאר שיכור על כתיבה כדי שהמציאות לא תשמיד אותך". (ריי ברדבורי)

כשהתחלתי לראשונה לכתוב את הפוסטים שלי לספירת העומר, השקעתי בערך 4-5 שעות כתיבה על כל פוסט והספקתי לסיים 6 פוסטים בממוצע בחודש. לאחר ספירת העומר המספר הזה עלה ועכשיו אני משקיע בסביבות 12-14 שעות על כל פוסט ואני גם מנסה להצמד ללו"ז שבועי קבוע (שדי זנחתי בחודש פלוס האחרונים). מסיבות ברורות, זה הרבה יותר קשה.

מאיפה נובע הפער?

  • עברית: אני כתבתי את רוב הפוסטים המוקדמים שלי רק בשפה אחת ובהמשך תרגמתי באופן חלקי את השאר. היום, אני כותב כל דבר בשתי שפות וזה לוקח יותר זמן. מבחינתי, הרבה יותר קל לכתוב באנגלית וזה גם השפה שהמשפחה והחברים הכי קרובים מדברים. מצד שני, קהל היעד שלי דובר עברית ולכן אני מתרגם כל דבר שאני כותב.

  • מחקר: בהתחלה, הייתי פותח את רוב הפוסטים שלי עם רשימה חצי אקראית של עובדות כי הרגשתי שזה נותן טעימה נחמדה של השנה בה נכתב הספר. לדעתי, היו יותר מדי פעמים בהם רשימות אלה התבררו כיותר הסחת דעת מאשר מידע מעניין. לכן, עכשיו אני בוחר להתמקד בכמות מצומצמת של אירועים ואז מנסה לשזור מהם סיפור שאני אוכל לקשר לספר. זה לוקח יותר זמן כי אני עדיין עובר על כל השנה, חושב היטב על אילו אירועים אני הולך לכתוב ורק אז מתחיל לחקור אותם. אני גם מקדיש הרבה יותר זמן על כתיבה, שכתוב ועריכה של הקטעים האלה כדי שייצאו כמו שצריך (והם עדיין מאד רחוקים מלהרגיש מושלם). התוצאה, מבחינתי, היא פתיח הרבה יותר טוב.

  • מדיה: בהתחלה כתבתי פוסטים שהם מלל בלבד. אחרי שתמי בנתה לי אתר, הוספתי רקטרואקטיבית תמונות וקישורים לכל אחד מהפוסטים שכתבתי. הוספת הקישורים והתמונות בשתי השפות זה עוד שעתיים-שלש.

  • פייסבוק: העתקת התוכן לפייסבוק בשתי השפות, המעבר עליו לראות שהכל נראה תקין והשיתוף בכל אחד מהקבוצות השונות זה קצת פחות משעה.

בסופו של דבר, כל הזמן הזה מצטבר למשהו גדול וזה לא כולל את הזמן שבו אני אשכרה קורא את הספר והזמן שמושקע במחקר על הספרים שאני רוצה לסקור. התוצאה הסופית היא משהו שאני בהחלט יכול להתגאות בו, אבל לא משהו שאני יכול להתמיד בו לטווח הארוך.

אז איך הסתדרתי עד עכשיו? יש לי מחשב נייד ואני קורא על הרכבת בדרך לעבודה ובחזרה ממנה, אני כותב בשישי ומוצ"שים, וחוץ מזה אני גם מקדיש 2-3 ערבים בשבוע לכתיבה - וזה עבד לתקופה מוגבלת. עם זאת, זה היה קשה, ובשלב כלשהו ליקום (המוכר יותר כקב"ה) נמאס וקיבלתי כמה רמזים שאני צריך לסדר קצת את התעדופים שלי.

בנובמבר שני קרובי משפחה אושפזו, היה לי חתונה, תור לרופא (לא משהו קריטי) ודדליין בעבודה באותו שבוע שעזה התפרצה, אבל פרסמתי בזמן ודחיתי את הפוסט הבא לעוד שבועיים כדי שיהיה לי זמן להתאושש. כמובן שזמן קצר לאחר מכן, הבת שתיים שלי היתה חולה למשך שלשה ימים באותו שבוע שבה היה לי שוב דדליין של העבודה. לא היה לי אנרגיה להתנצל שוב, אז פשוט דחיתי את הפרסום של הפוסט עד שסיימתי הכל ואז פבלשתי. אלה היו הדברים הגדולים, אבל יש עוד.

התחלתי את הבלוג הזה בתור משהו שבשבילי היה כיף. אני כותב כי אני רוצה לכתוב ולא כי אני חייב לכתוב. לפעמים, האבחנה הזאת מטשטשת ובזמן האחרון (אבל לא רק) זה בא לידי ביטוי באופן בעייתי.

דוגמאות:

  • סידור הבית במוצ"ש שנדחה לשישי כדי שאני אוכל לסיים לכתוב את הפוסט השבועי ואז להשלים את פערי השעות בעבודה.

  • תעדוף כתיבה על פני להתכרבל עם אשתי ולראות תכנית טלוויזיה ביחד בערב

  • חוסר יכולת להתמקד בפרוייקטים יותר קטנים וכיפיים כי אני חייב לעמוד בדדליין שהבלוג מכתיב

  • קריאה מהירה של ספר, שהייתי רוצה לקרוא יותר לאט, בגלל הדדליין השבועי

אני חושב שהקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה לפני שבועיים כשהגעתי הביתה לאחר המתנה של 45 דקות בגשם בשביל טרמפ. במקום לעלות למשרד ולעבוד על הפוסט של 1962 בחרתי להחליף לפיג'מה, להתכרבל במיטה כדי לקרוא ספר ואז הלכתי לישון מוקדם. הדדליין הקבוע כבר לא משרת את המטרה שלו ולכן הגיע הזמן להגיד לו להתראות, אבל זה לא הדבר היחיד שהולך להשתנות.

הבניין שבו אני הולך לעבוד

"העתיד תלוי במה שאנחנו עושים בהווה". (מהאטמה גנדי)

בפברואר 02, אני מתחל עבודה חדשה ב-Tufin. אני הולך להצטרף לצוות מאד מוכשר של כתבים טכניים תחת ניהולו של ג'ף קליין המדהים. זה הולך להיות שינוי גדול ושינוי טוב בהרבה מאד מובנים, ואני אצטרך להתאים את עצמי בהתאם. בחודשים הראשונים, אני הולך להשקיע הרבה מאד זמן בלימוד התפקיד ויצירת איזון חדש בין העבודה למשפחה בנסיון לשמור על כולם מרוצים ושמחים. אני גם הולך לעבוד קשה מאד כדי להוכיח את עצמי לצוות החדש ולנסות להרשים אותם. אני לא רוצה שכתיבת ספר העומר תתנגש עם מטרות אלו.

בנוסף לעבודה החדשה, יש גם את העניין של הפלטפורמה שבה אני כותב. ספר העומר המקורי תוכנן כסדרה מוגבלת של 49 פוסטים. אני עכשיו נמצא ב-1962 וכבר לא ממוקד בעומר, ועדיין שם האתר ושם דף הפייסבוק נשארו ללא שינוי - וזה מבלבל. אני כבר מדבר המון זמן על כך שאני צריך לשדרג את האתר ולשנות את השם ואני חושב שהגיע הזמן שאתמקד בזה (לאחר שאשתלב ב-Tufin).

יש לי הרבה מאד רעיונות שקופצות לי בתוך הראש כרגע וגם כמה מיומנויות חדשות שאני רוצה ללמוד. אני לא יכול להתמקד בהם, להשתלב במקום עבודה חדש, להקדיש תשומת לב למשפחה שלי (ולמצב הבית) - ולהמשיך לכתוב פוסטים חדשים כל שבוע. לכן, הגיע הזמן לעצור את המסע שלי לבינתיים - בעוד שלש תחנות.

אני מתכנן כרגע לכתוב עוד שלש פוסטים עבור הבלוג הזה - 1963 (כבר קראתי), 1964 (נוסטלגיה) ו-1965 (ציון דרך חשוב). בשאיפה, אני אספיק לכתוב את שלשתם לפני שאני אתחיל את העבודה החדשה שלי ב-Tufin (החופש בין העבודות הולך לעזור). לאחר מכן, אני הולך לקחת פסק זמן מספר העומר כדי להתרגל לתפקיד החדש ולתכנן את הצעדים הבאים של המסע שלי.

עד אז #המסעממשיך



  • Yehoshua Paul

1962. שנה כמעט מושלמת. ג'קי קנדי משפצת את הבית הלבן. שירלי ג'קסון כותבת את תמיד גרנו בטירה.

(תורגם לעברית ב-2017 ע"י מאירה פירון, הוצאת משכל).

הגברת ג'קי קנדי בסיור מודרך בבית הלבן

"אני קודם כל אישה". (ג'קי קנדי)

אם יש שנה ומדינה שהייתי יכול להקפיא בזמן לנצח, אני חושב שהייתי בוחר את ארה"ב של 1962. זאת השנה שבה:

למען היושרה, צריך להודות שהשנה לא מושלמת. מרילין מונרו מתאבדת, מלחמת וייטנאם תקועה ונדרשים כמה שיחות טלפון מאד בהולות כדי למנוע שואה גרעינית. בכל זאת, עדיין מדובר בתור הזהב של קנדי והזוג הנשיאותי עושה עבודה מדהימה בלהפיח אופטימיות ותקווה ברחבי המדינה.

זה מה שפרוייקט השיפוץ של הבית הלבן משיג. ב-1961, לאחר טקס ההשבעה כשבני הזוג קנדי עוברים להתגורר במעונם החדש, הגברת ג'קי קנדי מתעצבת מכך שכמעט ואין בבניין חפצים מלפני 1900. לנשיאים קודמים היה הרגל מגונה לקחת איתם רכוש ורהיטים לאחר שהם סיימו את כהונתם. הגברת קנדי רוצה להחזיר את תחושת ההיסטוריה והגאווה הלאומית שהבית הנשיאותי אמור לשדר, הבית הלבן הוא אחד הסמלים הכי חשובים של ארה"ב והוא אמור לבטא את המצוינות האמריקאית.

בשביל הגברת קנדי, הבית הלבן הוא בניין חי. הוא צריך לשקף את כל הנשיאים שחיו בו ולא רק את העבר הרחוק. לכן, סגנון הבניין לא יכול להיות מוגבל לאף תקופת זמן ספציפית. לאחר השיפוץ, כל חדר בבניין משקף את הסגנון האישי של נשיא שונה עם חפצים הלקוחים מתקופת הזמן המתאימה, והעיצוב הכולל מצליח להפיח רוח חיים בהיסטוריה של הבניין.

פרויייקט השיפוץ זוכה להמון תשומת לב מצד התקשורת וכתוצאה מכך הרבה מאד אנשים מכל רחבי ארה"ב יוצרים קשר עם הגברת הראשונה כדי לתרום חפצים שעברו להם בירושה. הסיקור התקשורתי מגיע לשיאו בסיור המודרך שהגברת קנדי עורכת בבית הלבן. סיור זה משודר בערוץ CBS בפברואר 1962. זאת הפעם הראשונה שהגברת הראשונה מעבירה סיור פרטי בבניין ומעל 80 מליון אנשים צופים בשידור המיוחד מהבית שלהם.

התקופה של בני הזוג קנדי היתה מדהימה וחבל שהם לא יכלו לסיים את הכהונה שלהם בבית הלבן. אם זה היה תלוי בי, לגמרי הייתי מאריך את 1962 בעוד כמה חודשים. לצערי, זה לא מה שקרה, והגברת קנדי הולכת לחוות טרגדיה כפולה ב-1963. שום דבר לא נשאר לנצח.

זהו אחד המסרים ששירלי גקסון מעבירה בתמיד גרנו בטירה. בספר זה, שמתעתע את הקורא ביופיו, המספרת לומדת בדרך הקשה שהיא צריכה להתמודד עם השינויים שהזמן החולף מביא למקלט המבטחים שבנתה לעצמה.

שירלי ג'קסון, ארבעת ילדיה והכלב המשפחתי

"כל זמן שאת כותבת באופן קבוע שום דבר לא יכול באמת לפגוע בך". (שירלי ג'קסון)

שירלי הארדי ג'קסון (1916-1965) היתה סופרת אמריקאית ומכשפה חובבנית הידועה בעיקר בגלל סיפורי האימה והמיסתורין שלה בהן כיכבו נשים מצולקות רגשית. במהלך הקריירה הקצרה מדי שלה, היא הצליחה לכתוב שני ספרי זכרונות, שש רומנים ומעל 200 סיפורים קצרים.

הקרדיט למוח המיוסר של ג'קסון מגיע לשני אנשים: אימה הביקורתית ובעלה הסקסיסטי הנואף.

לג'רלדין ג'קסון היו ציפיות מאד ברורות מבתה הלכאורה מאכזבת. היא רצתה ילדה יותר יפה ויותר צייתנית והאם היתה מאד מתוסכלת מכך שלבתה היו רעיונות אחרים. ג'רלדין אהבה לבקר את ג'קסון באופן קבוע על השיער שלה, על משקלה העודף ועל זה שהיא מסרבת באופן עיקש לפתח כל סוג של קסם נשי. גם לא היתה לה שום בעיה להזכיר לג'קסון שהיא תוצר של הפלה שנכשלה. ביקורות אלו נמשכו הרבה אחרי שג'קסון גדלה ועזבה את בית הוריה, אלא שאז אימה התלוננה גם על אורח החיים של בתה וסגנון הכתיבה החזרתי שלה.

סטנלי אדגר היימן היה המרד הגדול של ג'קסון. כאישה מבוגרת, ג'קסון הרשתה לעצמה להשמין ולהפוך לכותבת - שני דברים שהצטרפו לרשימה הארוכה של האכזבות של אימה. כשרון הכתיבה שלה משך את תשומת לבו של היימן, אינטלקטואל יהודי שלא חשב שהיא מכוערת ושהאמין שהיא יכולה להצליח בענק. לרוע המזל, היימן גם הרגיש שיש לו זכות עקרונית לשכב עם נשים אחרות ושג'קסון צריכה להנות לשמוע את סיפורי מעלליו על נשים אלה. עדיין, אימה של גקסון שנאה את היימן כך שהוא כנראה לא היה כזה נורא. הזוג התחתן. היימן קיבל אם, עקרת בית ומפרנסת וג'קסון קיבלה דמי כיס.

מערכות היחסים האומללות הללו דרבנו את ג'קסון לכתוב. בסיפורים רבים שלה יש אישה בודדת ואומללה הנאלצת להתמודד עם גברים שחצניים, קרובי המשפחה שתלטניים וקהילות קטנות ושיפוטיות. לג'קסון היה מוח מאד פורה ולא מעט שדים פנימיים והם באו לידי ביטוי בדמיון הרדוף של דמויותיה. אנחנו רואים את זה במי מתגורר בבית היל, אחד מסיפורי הרוחות הכי טובים של המאה העשרים, ואנחנו רואים את זה בתמיד גרנו בטירה, ספר שנחשב ע"י רבים כיצירת הפאר של ג'קסון.

"הו קונסטנס, אנחנו כל כך שמחות". (שירלי ג'קסון, תמיד גרנו בטירה).

כמו 1962, גם ספר זה הוא אחד מאותם סיפורים מושלמים שהייתי מת לחזור עליהם פעם אחר פעם ואף פעם לא לסיים. אני לא חושב שיש מילים היכולות לתאר את הספר הזה כראוי וכל סקירה בהכרח תפספס משהו. חוץ מזה, אני לא רוצה לקלקל לכם את חווית הקריאה. כשהרמתי את הספר בפעם הראשונה, עשיתי טעות וקראתי את המבוא. זו היתה אחת מטעויות הקריאה היותר גדולות שלי כי הכותב חשף ללא שום אזהרה מוקדמת את כל הטוויסטים לקורא. אני לא מתכנן לחזור על הפשע הזה.

לכן מבלי לספיילר שום דבר, אני מרגיש בטוח לספר לכם שהיה רצח, אבל שלא מנומס לדבר עליו בשעת התה. שלש מילות עוצמה יתבררו כחסרות עוצמה וספר ממוסמר ייפול לקרקע. אני מייעץ לכם לא לפתח אובססיה לגבי דולרים כסופים קבורים או התיאורים של רעלים קטלניים - זה קריפי ומטעה.

יש גם שתי אחיות, אבל אם תרצו לפגוש אותן תצטרכו לקרוא את הספר. אני ממליץ לעשות זאת מכיון שהאחיות שונאות מבקרים למרות שהוריהן גידלו אותן תמיד להיות מנומסות. הכי כדאי לבקר אותן בשעת התה, אבל הייתי נמנע מלקחת סוכר. אם אתם שומעים משהו מבני העיירה, תתעלמו. הם מלאים שנאה על סיפור שאף פעם לא יצליחו להבין, אבל ככה זה בניו אינגלנד.

אז למה נהניתי מהספר כל כך הרבה? מכיוון שהוא מטריד ביופיו באופן מאד לא בריא. כמו שוקולד, אתם תשתוקקו לטרוף את הספר למרות שאתם יודעים שהוא רע לנשמה, אבל בצורה טובה. אחרי שקראתי את הספר הזה קיבלתי בחזרה את האמון שלי בבני אדם, מה שהשאיר אצלי רצון חזק למחיקת זכרון.

לכו תקראו את הספר. תודו לי אחר כך.

#המסעממשיך


  • Yehoshua Paul

1962. An almost perfect year. Jackie Kennedy restores the White House. Shirley Jackson writes We Have Always Lived in the Castle.

Mrs. Jackie Kennedy in a Tour of The White House

I am a woman above everything else.” (Jackie Kennedy)

If there were a year and country that I could freeze in time forever, I think it would be 1962 in the United States. It's the year in which:

The year admittedly is not perfect. Marilyn Monroe commits suicide, the Vietnam war is bogged down, and it takes a bunch of urgent phone calls to avert a nuclear holocaust. However, it is still the golden age of the Kennedys and the presidential couple is doing an amazing job in filling the country with optimism and hope.

For Mrs. Jackie Kennedy, this means renovating the White House, one of America's greatest symbols. Previous presidents had removed much of the building’s historic artifacts, and Mrs. Kennedy desires to restore the people's pride and sense of history in a building that needs to reflect the best the nation has to offer.

To Mrs. Kennedy, the White House is a living monument. It needs to reflect all the presidencies, and not just the ancient past. Therefore, the style of the building cannot be limited to a single time period. Each room that is restored reflects the personal tastes of a different president, and the objects it contains match the appropriate time period, in a way that truly brings the building’s history to life.

The restoration project receives a lot of attention from the media, and as a result many people from across the United States contact the first lady to donate ancient family heirlooms. The culmination of all this attention is Mrs. Kennedy’s guided tour of the White House, which airs on CBS in February. It’s the first time a first lady gives a private tour, and over 80 million people tune in to watch the event.

It would have been truly amazing if the Kennedys could have finished their term in the White House. Or if 1962 could have lasted a bit longer. Sadly, this will not be the case, and a double tragedy will be inflicted on Mrs. Kennedy in 1963. Nothing lasts forever.

We see this lesson reinforced, in Shirley Jackson’s We Have Always Lived in The Castle. In this beautifully deceptive novel, the lesson is pounded in the hard way when the narrator is forced to confront the changes the passage of time inevitably brings about.

Shirley Jackson, her four children and the family dog (1956)

“So long as you write it away regularly nothing can really hurt you.” (Shirley Jackson)

Shirley Hardie Jackson (1916 – 1965) was an American writer and amateur witch, best known for her horror and mystery stories populated by emotionally scarred women. During her too short career, she managed to produce two memoirs, six novels, and over 200 short stories.

Credit for Jackson’s haunted mind goes to two people: her overly critical mother and her philandering sexist husband.

Geraldine Jackson had very clear expectations from her apparent disappointment of a daughter. She had wanted a prettier more obedient child and was extremely frustrated that her daughter had different ideas. Geraldine liked to constantly criticize Jackson about her bad hair, weight, and stubborn refusal to develop a feminine charm. She also had no problem letting Jackson that she was the product of a failed abortion. These criticisms continued long after Jackson grew up and left her parents’ home; only now, her mother also complained about her daughter’s lifestyle and repetitious writing style.

Stanley Edgar Hyman was Jackson’s great rebellion. As an adult, Jackson allowed herself to gain weight and become a writer – adding to her mother’s long list of disappointments. Her talent attracted the attentions of Hyman, a Jewish intellectual, who didn’t think she was ugly and believed she could make it big. Unfortunately, he also felt that, as a matter of principle, he had the right to sleep with other women, and expected Jackson to enjoy listening to stories of his sexual affairs. Still, her mother hated Hyman, which meant he probably wasn’t all that bad. The couple got married. Hyman got a mother, a housekeeper and a breadwinner, and Jackson got an allowance.

These relationships helped fuel Jackson’s stories and books. They frequently feature lonely tortured women forced to deal with pompous men, controlling family members and judgmental communities. Jackson had a very creative mind and lack of inner demons, and these expressed themselves in her characters haunted imaginations. We see this in her 1959 novel, The Haunting of Hill House, considered to be one of the best ghost stories of the twentieth century. And we see this in We Have Always Lived in the Castle, widely considered to be Jackson’s masterpiece.

“Oh Constance, we are so happy.” (Shirley Jackson, We Have Always Lived in The Castle)

Like 1962, this book is one of those perfect novels that I would love to repeat over and over again. I don’t think there are any words that can do this book justice, and any review will inevitably fall short. Also, I don’t want to spoil the experience. When I first picked up the novel, I made the mistake of reading the introduction. It was one of my greater reading mistakes as it matter-of-factly revealed most of the novel’s plot twists to a first time reader. I do not plan on committing the same crime.

Therefore without spoiling anything, I feel it is safe to tell you that there was a murder, but it is rude to discuss such events during tea. Three words of power will end up being powerless and a nailed book will fall down. A word of advice: don’t obsess over buried silver dollars or the properties of deadly poisons – it’s creepy and misleading.

There are also two sisters, but if you want to meet them, you will need to read the book. I strongly recommend it as these sisters hate visitors even though their parents raised them to always be polite. They are best visited during tea time, but I’d avoid the sugar if I were you. If you hear any townsfolk talking about the story, ignore them. They’re full of hate over an incident they’ll never understand, but that’s New England.

So why did I enjoy this book so much? Because it’s beautifully disturbing in a very unhealthy way. Like chocolate, you are going to end up craving it even though you know it’s bad for your soul, but in a good way. After I read this book, my faith in humanity was restored, leaving me with a strong desire for a memory wipe.

Go read the book. You’ll thank me later.

#thejourneycontinues

 
 

Contact

Thanks for your interest in Sefer HaOmer. For more information, feel free to get in touch and I will get back to you soon!

Book Shelf

©2019 by Sefer HaOmer ספר העומר. Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon