©2019 by Sefer HaOmer ספר העומר. Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon
Search
  • Yehoshua Paul

1962 - תמיד גרנו בטירה

1962. שנה כמעט מושלמת. ג'קי קנדי משפצת את הבית הלבן. שירלי ג'קסון כותבת את תמיד גרנו בטירה.

(תורגם לעברית ב-2017 ע"י מאירה פירון, הוצאת משכל).

הגברת ג'קי קנדי בסיור מודרך בבית הלבן

"אני קודם כל אישה". (ג'קי קנדי)

אם יש שנה ומדינה שהייתי יכול להקפיא בזמן לנצח, אני חושב שהייתי בוחר את ארה"ב של 1962. זאת השנה שבה:

למען היושרה, צריך להודות שהשנה לא מושלמת. מרילין מונרו מתאבדת, מלחמת וייטנאם תקועה ונדרשים כמה שיחות טלפון מאד בהולות כדי למנוע שואה גרעינית. בכל זאת, עדיין מדובר בתור הזהב של קנדי והזוג הנשיאותי עושה עבודה מדהימה בלהפיח אופטימיות ותקווה ברחבי המדינה.

זה מה שפרוייקט השיפוץ של הבית הלבן משיג. ב-1961, לאחר טקס ההשבעה כשבני הזוג קנדי עוברים להתגורר במעונם החדש, הגברת ג'קי קנדי מתעצבת מכך שכמעט ואין בבניין חפצים מלפני 1900. לנשיאים קודמים היה הרגל מגונה לקחת איתם רכוש ורהיטים לאחר שהם סיימו את כהונתם. הגברת קנדי רוצה להחזיר את תחושת ההיסטוריה והגאווה הלאומית שהבית הנשיאותי אמור לשדר, הבית הלבן הוא אחד הסמלים הכי חשובים של ארה"ב והוא אמור לבטא את המצוינות האמריקאית.

בשביל הגברת קנדי, הבית הלבן הוא בניין חי. הוא צריך לשקף את כל הנשיאים שחיו בו ולא רק את העבר הרחוק. לכן, סגנון הבניין לא יכול להיות מוגבל לאף תקופת זמן ספציפית. לאחר השיפוץ, כל חדר בבניין משקף את הסגנון האישי של נשיא שונה עם חפצים הלקוחים מתקופת הזמן המתאימה, והעיצוב הכולל מצליח להפיח רוח חיים בהיסטוריה של הבניין.

פרויייקט השיפוץ זוכה להמון תשומת לב מצד התקשורת וכתוצאה מכך הרבה מאד אנשים מכל רחבי ארה"ב יוצרים קשר עם הגברת הראשונה כדי לתרום חפצים שעברו להם בירושה. הסיקור התקשורתי מגיע לשיאו בסיור המודרך שהגברת קנדי עורכת בבית הלבן. סיור זה משודר בערוץ CBS בפברואר 1962. זאת הפעם הראשונה שהגברת הראשונה מעבירה סיור פרטי בבניין ומעל 80 מליון אנשים צופים בשידור המיוחד מהבית שלהם.

התקופה של בני הזוג קנדי היתה מדהימה וחבל שהם לא יכלו לסיים את הכהונה שלהם בבית הלבן. אם זה היה תלוי בי, לגמרי הייתי מאריך את 1962 בעוד כמה חודשים. לצערי, זה לא מה שקרה, והגברת קנדי הולכת לחוות טרגדיה כפולה ב-1963. שום דבר לא נשאר לנצח.

זהו אחד המסרים ששירלי גקסון מעבירה בתמיד גרנו בטירה. בספר זה, שמתעתע את הקורא ביופיו, המספרת לומדת בדרך הקשה שהיא צריכה להתמודד עם השינויים שהזמן החולף מביא למקלט המבטחים שבנתה לעצמה.

שירלי ג'קסון, ארבעת ילדיה והכלב המשפחתי

"כל זמן שאת כותבת באופן קבוע שום דבר לא יכול באמת לפגוע בך". (שירלי ג'קסון)

שירלי הארדי ג'קסון (1916-1965) היתה סופרת אמריקאית ומכשפה חובבנית הידועה בעיקר בגלל סיפורי האימה והמיסתורין שלה בהן כיכבו נשים מצולקות רגשית. במהלך הקריירה הקצרה מדי שלה, היא הצליחה לכתוב שני ספרי זכרונות, שש רומנים ומעל 200 סיפורים קצרים.

הקרדיט למוח המיוסר של ג'קסון מגיע לשני אנשים: אימה הביקורתית ובעלה הסקסיסטי הנואף.

לג'רלדין ג'קסון היו ציפיות מאד ברורות מבתה הלכאורה מאכזבת. היא רצתה ילדה יותר יפה ויותר צייתנית והאם היתה מאד מתוסכלת מכך שלבתה היו רעיונות אחרים. ג'רלדין אהבה לבקר את ג'קסון באופן קבוע על השיער שלה, על משקלה העודף ועל זה שהיא מסרבת באופן עיקש לפתח כל סוג של קסם נשי. גם לא היתה לה שום בעיה להזכיר לג'קסון שהיא תוצר של הפלה שנכשלה. ביקורות אלו נמשכו הרבה אחרי שג'קסון גדלה ועזבה את בית הוריה, אלא שאז אימה התלוננה גם על אורח החיים של בתה וסגנון הכתיבה החזרתי שלה.

סטנלי אדגר היימן היה המרד הגדול של ג'קסון. כאישה מבוגרת, ג'קסון הרשתה לעצמה להשמין ולהפוך לכותבת - שני דברים שהצטרפו לרשימה הארוכה של האכזבות של אימה. כשרון הכתיבה שלה משך את תשומת לבו של היימן, אינטלקטואל יהודי שלא חשב שהיא מכוערת ושהאמין שהיא יכולה להצליח בענק. לרוע המזל, היימן גם הרגיש שיש לו זכות עקרונית לשכב עם נשים אחרות ושג'קסון צריכה להנות לשמוע את סיפורי מעלליו על נשים אלה. עדיין, אימה של גקסון שנאה את היימן כך שהוא כנראה לא היה כזה נורא. הזוג התחתן. היימן קיבל אם, עקרת בית ומפרנסת וג'קסון קיבלה דמי כיס.

מערכות היחסים האומללות הללו דרבנו את ג'קסון לכתוב. בסיפורים רבים שלה יש אישה בודדת ואומללה הנאלצת להתמודד עם גברים שחצניים, קרובי המשפחה שתלטניים וקהילות קטנות ושיפוטיות. לג'קסון היה מוח מאד פורה ולא מעט שדים פנימיים והם באו לידי ביטוי בדמיון הרדוף של דמויותיה. אנחנו רואים את זה במי מתגורר בבית היל, אחד מסיפורי הרוחות הכי טובים של המאה העשרים, ואנחנו רואים את זה בתמיד גרנו בטירה, ספר שנחשב ע"י רבים כיצירת הפאר של ג'קסון.

"הו קונסטנס, אנחנו כל כך שמחות". (שירלי ג'קסון, תמיד גרנו בטירה).

כמו 1962, גם ספר זה הוא אחד מאותם סיפורים מושלמים שהייתי מת לחזור עליהם פעם אחר פעם ואף פעם לא לסיים. אני לא חושב שיש מילים היכולות לתאר את הספר הזה כראוי וכל סקירה בהכרח תפספס משהו. חוץ מזה, אני לא רוצה לקלקל לכם את חווית הקריאה. כשהרמתי את הספר בפעם הראשונה, עשיתי טעות וקראתי את המבוא. זו היתה אחת מטעויות הקריאה היותר גדולות שלי כי הכותב חשף ללא שום אזהרה מוקדמת את כל הטוויסטים לקורא. אני לא מתכנן לחזור על הפשע הזה.

לכן מבלי לספיילר שום דבר, אני מרגיש בטוח לספר לכם שהיה רצח, אבל שלא מנומס לדבר עליו בשעת התה. שלש מילות עוצמה יתבררו כחסרות עוצמה וספר ממוסמר ייפול לקרקע. אני מייעץ לכם לא לפתח אובססיה לגבי דולרים כסופים קבורים או התיאורים של רעלים קטלניים - זה קריפי ומטעה.

יש גם שתי אחיות, אבל אם תרצו לפגוש אותן תצטרכו לקרוא את הספר. אני ממליץ לעשות זאת מכיון שהאחיות שונאות מבקרים למרות שהוריהן גידלו אותן תמיד להיות מנומסות. הכי כדאי לבקר אותן בשעת התה, אבל הייתי נמנע מלקחת סוכר. אם אתם שומעים משהו מבני העיירה, תתעלמו. הם מלאים שנאה על סיפור שאף פעם לא יצליחו להבין, אבל ככה זה בניו אינגלנד.

אז למה נהניתי מהספר כל כך הרבה? מכיוון שהוא מטריד ביופיו באופן מאד לא בריא. כמו שוקולד, אתם תשתוקקו לטרוף את הספר למרות שאתם יודעים שהוא רע לנשמה, אבל בצורה טובה. אחרי שקראתי את הספר הזה קיבלתי בחזרה את האמון שלי בבני אדם, מה שהשאיר אצלי רצון חזק למחיקת זכרון.

לכו תקראו את הספר. תודו לי אחר כך.

#המסעממשיך


8 views