©2019 by Sefer HaOmer ספר העומר. Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon
Search
  • Yehoshua Paul

1960 - The Child Buyer (פוסט בעברית)

1960. ניקסון נגד קנדי. הדיבייט הנשיאותי הראשון. מערכת החינוך האמריקאית. ג'ון הרסי כותב את The Child Buyer.

"אני לא מרוצה כשברית המועצות מייצרת פי שתיים מדענים ומהנדסים מאיתנו. אני לא מרוצה כשרבים מהמורים שלנו לא מקבלים שכר ראוי, או כשהילדים שלנו הולכים לבית הספר במשמרות חלקיות. אני חושב שמגיע לנו לקבל את מערכת החינוך הכי טובה בעולם." (סנאטור ג'ון פ. קנדי)

השנה היא שנת בחירות בארה"ב. הכהונה השנייה של הנשיא אייזנהאואר כמעט נגמרה וסגן הנשיא ריצ'רד ניקסון והסנאטור ג'ון פ. קנדי מנהלים קמפיין חזק כדי לתפוס את מקומו.

לניקסון יש את יתרון הנסיון - גם במדיניות פנים וגם במדיניות חוץ. קנדי הוא צעיר, חסר נסיון ונוצרי קתולי, ואבא שלו היה חבר קרוב של סנאטור ג'ו מקארתי. למזלו הרב, יש לו כריזמה בשפע וזה עוזר לו המון בדיבייטים הנשיאותיים - הראשונים אי פעם להערך בארה"ב. הדיבייטים הם קונצפט חדש ומסתבר שמדובר ברעיון מאד פופולרי. מעל 70 מליון אנשים צופים בשידור החי של הדיבייט הראשון בטלוויזיות (אוכלוסיית ארה"ב באותה שנה היא 110 מיליון) ויש לו השפעה מכריעה על הבחירות.

הרוב המוחלט של אלו שצפו בדיבייט בטלויזיה חושבים שקנדי ניצח. לעמת זאת, הקהל ההרבה יותר קטן של המאזינים ברדיו (וגם מי שנכח באולם) חושבים שהניצחון צריך ללכת לניקסון או שזה תיקו. מאיפה הפער? ניקסון עוד לא החלים לגמרי מאשפוז בבית חולים והוא סירב לשים איפור. התוצאה היתה שהצופים בבית זכו לראות תמונה מוגדלת של סגן נשיא חיוור, חולני, לא מגולח שסובל מתת-משקל. קנדי, לעמת זאת, הגיע לדיבייט שזוף, רגוע ועם הרבה בטחון עצמי. מי שצפה בדיבייט בטלויזיה ראה את כל זה, אבל למאזינים ברדיו לא היה מושג.*

התוצאה? קנדי נבחר להיות הנשיא הבא של ארה"ב.

אחד הנושאים ששני המועמדים מתווכחים עליו בדיבייטים שלהם הוא מצב החינוך בארה"ב. שני הצדדים מסכימים על הבעיות. המחלוקת שלהם הוא סביב הפתרונות. קנדי רוצה שהממשל הפדרלי יקח על עצמו את האחריות לבנות בתי ספר חדשים ולשלם את המשכורות של המורים. ניקסון, לעמת זאת,רוצה להעביר את הכסף למדינות ושהם יקבעו לאן להקצות אותו. הוא חושש שהתוצאה של סיוע פדרלי תהיה שליטה פדרלית על החינוך שזה אומר פחות עצמאות למורים.

אישית, אני חושב ששני הצדדים מפספסים נקודה עיקרית. חינוך הוא לא רק שילוב מיעוטים, משכורות למורים ותחרות עם ברית המועצות. חינוך הוא קודם כל עבור הילדים. לצערי, אף אחד מהמועמדים לא הקדיש להם יותר מדי מקום בטיעונים שלהם חוץ מלהצביע על הצורך לעזור לחלשים.

מסתבר שאני בחברה טוב. חוסר המודעות לגבי ילדים והצרכים שלהם הוא אחד מהביקורות הרבות שג'ון הרסי מפנה כלפי מערכת החינוך האמריקאית בספר הלכאורה מדע בדיוני שלו The Child Buyer.

ב-2008, שירות הדואר של ארה"ב הנפיק בול בשווי 42 סנט עם דיוקנו של ג'ון הרסי, חלק מסדרת בולים של עיתונאים

"עיתונות מאפשרת לקוראיה לצפות בהיסטוריה; סיפורת נותנת לקוראיה הזדמנות לחיות אותה". (ג'ון הרסי).

ג'ון ריצ'רד הרסי (1914-1993) היה סופר ועיתונאי אמריקאי שהיה אחד הראשונים לאמץ את סגנון הכתיבה של הניו ג'ורנליזם (New Journalism) - סגנון המאפשר, בין השאר, לשלב טכניקות סיפור בעיתונות. הרסי אימץ את השיטה הזאת כשהוא כתב את הירושימה,מאמר המביא את סיפורם של שישה ניצולים מנפילת פצצת האטום. במקור המאמר פורסם בגליון שלם של הניו יורקר והיום הוא נחשב לכתבה העיתונאית הכי טובה של המאה העשרים וקריאת חובה בהרבה ממוסדות החינוך של ארה"ב.

הרסי התחיל את הקריירה העיתונאית שלו ב-1937, בגיל 23 כשמגזין Time הציע לו עבודה לאחר שפרסם מאמר המבקר את האיכות הירודה של העיתון. שנתיים אחר כך הם שלחו אותו לסין כדי לערוך את הכתבות שנכתבו בשטח.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הרסי סיקר את הקרבות עבור המגזינים Time ו-Life. בתקופה הזאת הוא ליווה את חיילי בעלות הברית כשהם פלשו לסיציליה, שרד ארבע תאונות מטוס ועזר לחלץ חיילים פצועים מגוודלקנל. על האחרון הוא קיבל שבח ממזכיר חיל הים של ארה"ב.

אחרי המלחמה, הרסי כתב את הירושימה ושני ספרים נוספים שקיבעו את מעמדו כסופר רב מכר:

  • הספר Of Men and Way - סיפורי מלחמה המסופרים מנקודת מבטם של החיים במקום נקודת מבטו של העיתונאי שמלווה אותם.

  • החומה - סיפור בנייתו והשמדתו של גטו ורשה. הספר נעשה רב מכר מיידי וזכה ב-National Jewish Book Award.

עכשיו שהמוניטין שלו התקבע, הרסי יכל להפנות את תשומת לבו למה שבאמת היה חשוב - מערכת החינוך האמריקאית. ב-1954, הוא חיבר מאמר עבור מגזין Life על ספרי הדקדוק המשעממים שתלמידים צריכים ללמוד: "Why Do Students Bog Down on First R? A Local Committee Sheds Light on a National Problem: Reading". המאמר הזה שימש בהמשך כמקור ההשראה של דוקטור סוס עבור חתול תעלול.

לאחר מכן הוא כתב סאטירה על בתי ספר ב-The Child Buyer, ספר המספר על הנסיון לקנות ילד כחלק מפרוייקט שמנסה להנדס אנשים סופר-אינטיליגנטים - בשם הבטחון הלאומי.

"הכל הוגן באהבה, במלחמה ובסחר חופשי". (ג'ון הרסי, The Child Buyer).

הספר מביא לנו את הפרוטוקולים מהישיבות של ועדת סנאטורים עבור חינוך, רווחה ומוסר ציבורי. הועדה התכנסה כדי לשמוע עדויות בדבר נסיון של נציג מחברת United Lymphomiloid, מר ויסי ג'ונס לרכוש ילד בעיירה פקוט (Pequot) עבור פרוייקט בטחוני מסווג.

בועדה יושבים שלשה סנאטורים: סנאטור מאנינג הסימפטי שמנסה להבחר מחדש ונראה שכאילו באמת אכפת לו מבני אדם, סנאטור סקייפק שמצפה מאנשים תמיד לשאול את עצמם מה הם יכולים לעשות עבור אמריקה ואף פעם מה אמריקה יכולה לעשות בשבילם, וסנאטור וויולקו שהוא סנילי. יועץ הועדה הוא מר ברודבנט ותפקידו לנהל את החקירה ולזמן עדים.

בארי רוד הוא הילד בן העשר שויסי ג'ונס רוצה לרכוש. הוא לא משהו מבחינה פיזיולוגית, אבל המח שלו עם מנת משכל של 189 הוא משהו מרהיב. הוא זוכר את הפרטים הכי קטנים של כל דבר שהוא לומד באופן מושלם. הוא כל הזמן מתלהב לגלות דברים חדשים ויש לו נטייה אקדמית. כל זה הופך אותו למועמד אידיאלי עבור הפרוייקט הבטחוני של United Lymphomiloid.

האינטיליגנציה של בארי מהווה אתגר ענק עבור הוריו ומערכת החינוך של העיירה פקוט. הם לא ערוכים לילדים מחוננים. כל המבוגרים בחייו של בארי או רוצים לנהל את כישוריו או מעדיפים שיהיה יותר כמו כולם דבר שיקל עליהם להתמודד עמו. הצעת הרכישה של ג'ונס היא דרך נוחה לגרום לילד שהוא לכאורה בעייתי להעלם. לרוע המזל, הנסיונות המגושמים שלו להשיג את מטרתו מושכים את תשומת הלב של ועדת הסנאטורים, מה שמביא לנו 259 עמודים של פרוטוקולים.

"מדינה חופשית. הבעיה היחידה היא שזה ממש לא תמיד עובד ככה. מתחת לעשרים ואחת זה לא תמיד כל כך חופשי" (ג'ון הרסי, The Child Buyer).

לי אישית היה ממש קשה לסיים את הספר. לקח הרבה מאד זמן עד שהתחברתי לסיפור ונמשכתי פנימה (40% בקינדל), אבל ברגע שזה קרה לא יכלתי להפסיק לקרוא.

יש הרבה מאד סיבות למה הייתי יכול להגדיר את הספר הזה כאכזבה. קודם כל, צריך ממש להתאמץ כדי להגדיר את הספר הזה כמדע בדיוני. הסופר חושף מה יקרה לבארי רוד רק לקראת סוף הספר ולמרות שזה מפלצתי, התיאור הוא בקושי שני עמודים. בעיה נוספת היא הפורמט של הסיפור, פרוטוקולים של ישיבת ועדה שהם רק דיאלוג. יש כמה דמויות שאוהבות לדבר והם נוטים להלאות. היה ממש קשה לסיים לקרוא את המקטעים שלהם.

עם זאת, אם מניחים את הבעיות האלו בצד, רוב הדמויות מבוססות היטב והן עוברות התפתחות משמעותית בחמשת הימים שבהם הועדה מתכנסת (כמעט בכיתי בסוף הסיפור). הביקורות שהספר מעלה מספקות נקודת מבט מרתקת על מצב מערכת החינוך האמריקאית בשנות החמישים ורבים מהבעיות עדיין אקטואליות היום.

הנקודה האחרונה בלטה במיוחד עבורי. מדובר באחד הסיבות העיקריות למה אני נהנה כל כך לכתוב את הסדרה הזאת. בעיירה פקוט המורים משתכרים בקושי והם נדרשים לקבל בחיוך כל גחמה של מערכת החינוך של המדינה. לאף אחד לא באמת אכפת מהילדים. הם מוצר שצריך לעבור דרך המערכת כדי שיוכלו לגדול ולהפוך לאזרחים פרודוקטיביים. חשוב לקדם את הסטנדרטים של החינוך כדי שיהיה סיבה לקדם גם את האנשים האמונים על מערכת החינוך. לבסוף, ילדים מחוננים הם נטל על בתי הספר שלא ערוכים להתמודד עמם וככה המערכת מתייחסת אליהם. זה הרבה לספוג.

סך הכל, אני חושב שהספר היה שווה את זה, אבל רק בקושי. אני ממליץ לגשת לספר הזה בזהירות מבחינת ציפיות. הוא דורש המון סבלנות והתמדה, אבל אם אתם מוכנים לקרוא את זה, אני חושב שעד סוף הספר תצאו נשכרים מהקריאה.

#המסעממשיך

*הטיעון שקנדי ניצח את הדיבייט בטלויזיה בזכות האישיות שלו וסגנון הדיבור הוא כיום שנוי במחלוקת, ולא כולם מסכימים שהדיבייט הראשון עזר לו לנצח את הבחירות.


11 views