Search
  • Yehoshua Paul

1909 - המכונה נעצרת

1909. השנה בה שידורי הטלוויזיה הראשונים מודגמים בפריז וקפה נמס עובר לייצור המוני, השניים האחרונים ברשימה ארוכה של גילויים המעצבים מחדש את העולם במהירות. שנת 1900 התחילה עם המצאת הצפלין. שלש שנים מאוחר יותר, האחים רייט בנו והטיסו את המטוס הממונע הראשון, וב-1907 כבר היו מסוקים באויר. התחבורה היבשתית עברה מהפכה כשהמציאו את המגבים ב-1903. ב-1908, מכונית הפורד הראשונה נמכרה לקהל הרחב שיכל עכשיו לקנות מכוניות בטוחות במחיר סביר.

אנשים לא רק נסעו יותר רחוק, הם גם חיו, אכלו וישנו יותר טוב. תשע השנים הראשונות של המאה העשרים הביאו לעולם את הבשורה של שואבי אבק, מזגנים, נייר צלופן, אורות ניאון, קורנפלקס, שקיות תה ודובוני צעצוע. ללא ספק האנושות התקדמה למקום טוב יותר.

אבל האם זה באמת היה המצב?

אמנם היו אנשים שחגגו את כל ההמצאות המודרניות והשיפורים שהם הביאו לאיכות החיים, אבל רבים אחרים פחדו מהשינויים המהפכניים שבאו לעולם. כל טכנולוגיה חדשה הביאה איתה גם תלות באותה טכנולוגיה - בין אם רצו בזה ובין אם לא. היו הרבה מאד אנשים שלא רצו את זיהום האוויר שבא עם המכוניות החדשות, או את זיהום הרעש שיצרו המזגנים החדשים ושואבי האבק. התלות בטכנולוגיות החדשות גם העלתה חשש שמיומנויות ישנות יישכחו, סיכון די רציני אם המכונות החדשות אי פעם יתקלקלו. ב-1909, א. מ. פורסטר חקר חששות אלו בסיפורו הקצר "המכונה נעצרת".

אדוארד מורגן פורסטר (1879-1970) היה סופר אנגלי שכתב ספרים, סיפורים קצרים, מאמרים אקדמאים וליבריתנים (טקסט של יצירה מוזיקלית ווקאלית-בימתית כמו אופרה). רוב הכתיבה שלו מתעסקת בנושאים של הבדלי מעמדות וצביעות. הספר הכי מפורסם שלו הוא "מסע להודו" שנבחר כאחת מיצירות הספרות באנגלית החשובות ביותר של המאה העשרים (תורגם לעברית בהוצאת כתר ב-1981). פורסטר היה מועמד לפרס נובל לספרות 16 פעמים.

במהלך חייו של פורסטר העולם השתנה במהירות באופן דרמטי. פורסטר נולד ב-1879 והוא חווה על בשרו איך מכוניות ומטוסים שינו את האזור הכפרי האנגלי, משהו שהפריע לו מאד. הוא הרגיש שהמכונות החדשות, שעבור רבים היו גן עדן, עבורו יהיו גיהינום. מבחינתו, הם סימלו את המפלה של האנושות. אם זאת, כמו כולם, גם פורסטר נאלץ להסתגל, ולקראת סוף חייו הפך לשדרן רדיו פופולרי ב-BBC.

"המכונה נעצרת" נכתבה בתגובה לאחד העתידים שהוצגו בספרו של ה. ג. וולס, "מכונת הזמן". וולס חזה אוטופיה עתידית שבה גזע האלוי הילדותי חי שמח ונטול דאגות בזמן שגזע המורלוקים האלים עמל מתחת לקרקע. פורסטר האמין שבסוף המכונות הן אלו שיהפכו להיות השולט הבלעדי והן יבנו עולם שבו כל הצרכים של בני האדם יסופקו ע"י מכונה כל-יכולה.

בעולם של המכונה, בני אדם חיים בבדידות מתחת לקרקע. כל אדם גר בחדר משושה בודד המכיל כסא ושולחן עבודה. יש כפתורים המזמנים אוכל, מיטות, אמבטיות, או כל צורך פיזי אחר. תקשורת בין בני אדם מתבצעת באמצעות צינורות ומכשירים דמויי טאבלט, המאפשרים לאנשים לדבר אחד עם השני ובקבוצות מבלי שיצטרכו לצאת מהחדר - כמו המדיה החברתית של היום. למעשה, לצאת מהחדר נחשב למעשה אנטי-חברתי ואולי גם אנטי-דתי. כאשר למישהו נמאס לחיות, הוא יכול לבקש הרדמה. כל השירותים הללו מסופקים ע"י המכונה.

הספר מסופר דרך נקודת מבטה של ושתי, אישה שבילתה את רוב חייה בתוך חדרה ואין לה עניין בשום מצב אחר. החיים שלה חווים הפרעה כאשר הבן שלה, קונו, שחי בצד השני של העולם מבקש לדבר איתה ביחידות ואז דורש ממנה לבקר אותו. ושתי יכולה לדבר עם קונו בקלות כי המכונה מסוגל לקחת אותה לכל מקום בעולם, אבל לצאת מהחדר הוא פשוט לא משהו שאנשים עושים. למה לצאת ולחקור כשכל דבר שצריכים או רוצים מסופק ע"י המכונה? ושתי בסוף אוזרת אומץ לבקר את בנה, אבל זהו רק הנסיון הראשון שלה. סופה של כל מכונה הוא להתקלקל, גם המכונה הגדולה הכל-יכולה. כשהמכונה מתחילה להתקלקל, העולם החדש שהיא בנתה מתחיל להתקלקל גם, בין אם ושתי והאנושות מוכנים לכך ובין אם לא.

אני מאד נהניתי מהסיפור. ויש גם תרגום לעברית ע"י נהר ספרים. פורסטר הצליח לחשוב על הרעיון של מדיה חברתית כמעט מאה שנים לפני שזה הומצא. כבר היום יש בני אדם החיים באופן דומה לאנשי עולם המכונה העתידי. כל התקשורת שלהם מתבצעת באמצעות המדיה החברתית. כל הצרכים הפיזיים שלהם מגיעים מלהזמין דברים באינטרנט. אני יכול לראות עתיד כזה לאנושות אם הבינות המלאכותיות של פייסבוק, טוויטר ואמאזון יבצעו השתלטות עוינת על החברות שלהן ויחליפו את כל העובדים בני האדם עם בוטים ורחפנים.

אבל אני לא באמת מודאג מעתיד כזה. המכונות שפורסטר כל כך חשש מהן קיימות כבר יותר ממאה שנה ועדיין רוב בני האדם יוצאים החוצה כדי לנשום אוויר. בתי ספר מקוונים לא החליפו את בתי הספר הפיזיים שזה אומר שרוב בני האדם מבלים את שנות ההתפתחות המוקדמות שלהם באינטראקציות עם בני אדם אחרים. בנוסף, כיהודים יש לנו את הבונוס הזה שנקרא שבת. יום שבו אנחנו מקבלים הזדמנות לכבות את כל המכונות שלנו, ללכת לבית הכנסת, להזמין אנשים אלינו הביתה לארוחת שבת ולבלות עם חברים בפארק. הטכנולוגיה אולי שינתה את העולם, אבל זה רק הגביר את החדשנות והאינטראקציה האנושית - ולא דיכא אותה. אני חושב שאם החיים היותר ארוכים שלנו והבריאות המשופרת, העולם היום הוא מקום הרבה יותר טוב משהיה ב-1909.

אם יש לאנשים עדיין ספקות, אני מצרף קישור שמייצג די טוב את דור ההורים כשהם היו בני נוער. הם יצאו בסדר, אנחנו יצאנו בסדר, ואני ממש לא מודאג לגבי הילדים.

העומר היום הוא גבורה שבגבורה, מידה שפורסטר ודמויותיו הפגינו הרבה מאד פעמים במהלך חייהם. ושתי מפגינה גבורה כשהיא מסכימה לצאת מאזור הנוחות שלה ולבקר את בנה, אפילו שהיא לא מצליחה להבין את הצורך והמסע הזה גורם לה חוסר נוחות קיצוני. קונו מפגין אומץ כשהוא לא מפחד להיות שונה אפילו ששאר האנושות לא מסכימה עם דעותיו. פורסטר מפגין אומץ כשהוא בוחר לכתוב ספר מדע בדיוני, ז'אנר שלא היה לא בו שום נסיון קודם כסופר. פורסטר הפגין עוד יותר אומץ כשהוא השתמש בז'אנר הזה כדי להתווכח נגד המדע שהז'אנר הזה מייצג ועוד כדי להביע עמדה לא פופולרית - משהו שהוא עושה באופן טוב בספרים האחרים שלו שבהם הוא יוצא נגד הבדלי מעמדות. אנשים לא צריכים לחשוש להביע את דעתם ואני מעריך את פורסטר על האומץ שלו להביע אותם אפילו שאני לא מסכים עם מסקנותיו.

0 views

©2019 by Sefer HaOmer ספר העומר. Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon