Reading with Coffee

Welcome to Sefer HaOmer ספר העומר

A journey that began with the Omer and is now continuing into the second half of the twentieth century, and the books that helped make modern science fiction, fantasy and horror what it is today.

Search
  • Yehoshua Paul

1963. The good, the bad and the geeky. Pierre Boulle writes Planet of The Apes.

John F. Kennedy addressing the nation about Civil Rights on June 11, 1963

“There's always some further action to take.” (Pierre Boulle)

1963 is a year that reflects some of the best, the worst and the geekiest humanity has to offer.

On April 16, Pope John Paul XXIII sends out his final encyclical, Pacem in terris (lit. Peace on Earth) to “all men of good will”. The letter urges humanity to resolve conflicts by negotiation, stresses the importance of respecting human rights, and establishes the need for greater equality among nations. As far as the pope is concerned, these are all part of God’s plan and are needed to bring about the peace on Earth that all men desire. The encyclical marks a major shift in the Catholic Church’s position on human rights, and it will later serve as the basis for the Church’s 1965 Declaration of Religious Freedom. However, it is not the only important letter to be written by a Christian leader that year.

Five days later and across the ocean, Martin Luther King Junior pens his “Letter from Birmingham jail”, after being arrested for marching against racism. In this letter, King defends his strategy of nonviolent resistance, and argues that one has a moral responsibility to disobey unjust laws. Segregation laws are unjust “because segregation distorts the soul and damages the personality". In King’s view anyone who disobeys these laws, and is willing to be imprisoned to arouse the conscience of the community is expressing the highest respect possible for the rule of law. His words, as well as the Pope’s pleas, do not go unheeded.

President Kennedy is doing his best to make the world a better place, and he is busy formulating policies and negotiating agreements to that effect. These include:

And then he is assassinated.

President Kennedy isn’t the only world leader to be killed. There are also several successful coups in Togo, the Dominican Republic, Honduras, and South Vietnam (the last one was more than justified). In France, assassins also go after President Charles de Gaulle for giving Algeria its independence – they fail.

World leaders aren’t the only ones to be targeted though. In Australia, serial killer, Eric Edgar Cooke goes on a shooting spree in Perth. In Canada, Quebecois terrorists bomb a recruitment center. In Malaysia, rioters burn down the British Embassy. And in South Vietnam, prior to the coup, the army pours liquid chemicals on Buddhist Protesters.

It’s not all just good and bad though. 1963 also has its fair share of geeky milestones.

I am confiding this manuscript to space, not with the intention of saving myself, but to help, perhaps, to avert the appalling scourge that is menacing the human race.” (Pierre Boulle, Planet of the Apes)

Pierre Boulle (1912 – 1994) was a French novelist, engineer and secret agent who had a talent for combining adventure and psychology into amazing stories.

Before becoming an author, Boulle led a fairly interesting life. From 1936 to 1939 he worked as a technician on British rubber plantations in Malaya. After World War II broke out, he joined the French Army in Indochina. When Germany occupied France, Boulle joined the Free French mission in Singapore, and became a secret agent.

Boulle used his spy skills to help the resistance movements in China, Burma and French Indochina. In 1943, he was captured and subjected to two years of forced labor, until the war ended. Afterwards, he tried resuming his work in the rubber industry, but it didn’t take.

In 1949, the budding author moved back to Paris and began to write. His first novel was The Bridge over The River Kwai (1952). It’s a semi-fictional novel based on the “Death Railway” project that killed roughly 16,000 allied POWs and 100,000 Asian conscripts. The book became an instant global bestseller and made Boulle famous. The instant success, enabled Boulle to continue to write, and this eventually led to arguably his greatest legacy – Planet of The Apes.

“It was an ambitious project, the most ambitious that had ever been conceived on earth.” (Pierre Boulle, Planet of the Apes)

In 1963, while visiting a zoo, Boulle was astounded by the human-like expressions of the gorillas, and this caused him to ponder the relationship between man and ape. Six months later, he had a new “social fantasy” novel (he rejected the sci-fi label) in which he commented on some of the weaknesses of human nature, and criticized mankind’s over-reliance on technology. It was another instant success.

British author, Xan Fielding translated the book into English. It was published in the United Kingdom as Monkey Planet and in the United States as Planet of the Apes. Shortly afterwards, Boulle’s literary agent, Allain Bernheim, approached American film producer Arthur P. Jacobs and sold him the film rights. Jacobs was looking to do something similar to King Kong and Boulle’s novel fit the bill, surprising the author who considered it to be one of his minor works.

Jacobs hired Rod Serling (The Twilight Zone) to write the screenplay, and managed to persuade Charlton Heston (Ben Hur, The Ten commandments) to star in the film. Heston’s star talent convinced 20th Century Fox to take on the film – at a reduced budget. In 1968, the classic Planet of the Apes film was released to the world, giving fans another franchise to follow.

Following the film’s instant success, Fox produced another four more films, CBS produced a live action tv series, and in 1975 FOX and NBC adapted the novel into an animated series. In 2001, the movie was rebooted, and again in 2011 (as a trilogy). There have also been countless book sequels, spinoffs, comic books, toys and merchandise. All of this is thanks to Boulle’s 1963 visit to the zoo.

“This time I felt it was impossible that they could entertain further doubt as to my true condition. Alas, I did not yet know the blindness of orangutans!” (Pierre Boulle, Planet of the Apes)

The book itself tells the story of a human reporter from Earth who embarks on a journey to visit a planet orbiting the star Betelgeuse: Ulysse Merou (narrator). Merou was invited to join the interstellar expedition by Professor Antelle because he knew how to play chess (and had no family tying him to Earth). The third member of the party is Arthur Levain, a physician. Shortly after they land, they discover the savage naked woman Nova, and eventually her tribe of several hundred naked humans.

The tribe of humans are alarmed at the site of the clothed members of the exhibition and how they walk on two feet, and quickly overwhelm the trio, disarm them, remove their clothing and wreck the shuttle. Once the expedition members are fully naked (and completely harmless), the tribe becomes friendly, although none of the members show any human intelligence. Shortly afterwards, the tribe is attacked by a group of intelligent armed clothed gorillas, and the premise of the novel is now fully revealed.

I liked the concept of the book a lot, but was not a huge fan of it’s execution. Boulle does an excellent job of world building, but the actual storytelling is merely okay – typical for a 1950’s science fiction novel (despite Boulle’s rebranding). The story is intended to serve as a cold commentary on human nature and the various differences between humans and apes. The characters themselves help fulfill that goal admirably, even though they themselves are not all that relatable.

Merou describes the plight of being locked up and treated like an animal. However, there is no real sense that this deeply affects him. It’s a problem that needs to be solved, not a dehumanizing experience. Merou has no real issue with the fact that the apes are hunting, capturing and experimenting on the animal-like humans. As far as he’s concerned, they’re beasts and therefore it totally makes sense to abuse them and experiment on them. The only issue is that he personally is intelligent, and therefore should be treated differently – needless to say, I wasn’t one of his fans.

The apes themselves are divided into three separate tribes: gorillas, orangutans and chimpanzees. Each tribe represents a different human stereotype. Gorillas are the military commanders capable of managing logistics and administering a planet, but completely uncreative. Orangutans are hidebound scientists who religiously adhere to book knowledge and avoid experimentation. And the chimpanzees are the creative geniuses who discover new knowledge – unsurprisingly, they are also the weakest and least respected of the tribes. These stereotypes make it difficult to empathize with most of the ape characters the book introduces. They are meant to serve as a commentary on a specific type of human, and therefore it is difficult to connect with them individually.

All-in-all, I enjoyed the novel. The world building and exploration are top-notch. The writing style is fresh and interesting, and while I do have issues with the storytelling, it’s not actually a bad story, just average. I am happy to add this novel to my growing list of French science fiction novels exploring the relationship between human and ape (Village in the treetops, You shall know them), and consider it to be a worthy addition to the geekiness of 1963.

#thejourneycontinues slowly.

*****

Personal update: It took me almost a month to write this review. It was a combination of ending my old job, and starting my new one, but also because my writing itself has now received a lower priority. I now consider my home to be worthy of human habitation, and it’s a good feeling even if I have less time to write.

I still want to write two more reviews. However, they will take some time. I have an article, I need to submit by March 01 (not much time), and that’s the next thing I plan on working on. Afterwards, I’ll resume 1964.

  • Yehoshua Paul

1963. הטוב, הרע, והגיקי. פייר בול כותב את כוכב הקופים.

תורגם לעברית ב-2013 י"י מוטי לבון, הוצאת "ספרות יפה".

הנשיא קנדי נושא נאום לגבי מצב זכויות האזרח בארה"ב.

"תמיד יש פעולה נוספת שצריך לבצע" (פייר בול)

1963 היא שנה המשקפת הרבה מהטוב, מהרע ומהגיקיות של הגזע האנושי.

ב-16 באפריל, האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה שולח את האנציקליקה (מכתב) האחרונה שלו, Pacem in terris ("שלום עולמי") ל"כל בני האדם בעלי הרצון הטוב". המכתב קורא לאנושות לפתור סכסוכים באמצעות משא ומתן, מדגיש את החשיבות של הקפדה על זכויות אדם וקובע צורך ליותר שוויון בין האומות. מבחינת האפיפיור, כל אלו הם חלק מהתכנית האלוהית ונדרשים עבור השלום העולמי שכל בני האדם חפצים להשיג. האנציקליקה הזאת מסמנת שינוי חד בעמדה של הכנסיה הקתולית לגבי זכויות אדם ובהמשך ישמש כבסיס להצהרה של 1965 המבטאת כבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות. זהו לא המכתב החשוב היחיד שנכתב ע"י מנהיג נוצרי באותה שנה.

חמשה ימים אחר כך ומעבר לאוקינוס, מרטין לותר קינג הבן כותב את "מכתב מבית הכלא של ברמינגהאם" לאחר שנעצר כשהוא צועד נגד גזענות. במכתב, קינג מגן על אסטרטגית ההתנגדות הבלתי אלימה שלו וטוען שיש אחריות מוסרית להתנגד לחוקי עוול. "החוקים הכתובים של הפרדת הגזעים הם חוקי עוול מפני שהפרדת הגזעים מעקמת את הנפש ומחבלת באישיות". מנקודת מבטו של קינג, כל מי שמסרב לציית לחוקים אלו, ומוכן לשלם את המחיר וללכת לכלא כדי לעורר את המצפון הקהילתי, מביע את הכבוד האולטימטיבי למערכת שלטון החוק. מכתבו, שמצטרף למכתב האפיפיור, לא נשאר ללא מענה.

לנשיא קנדי יש אוזן קשבת והוא די עושה המון כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. הוא עסוק מאד בלקבוע מדיניות ולשאת ולתת על הסכמים בינלאומיים שיקדמו מטרה זו. בין השאר יש את:

ואז רוצחים אותו.

הנשיא קנדי הוא לא המנהיג היחיד להיהרג. יש גם מהפכות רבות שנוחלות הצלחה בטוגו, ברפובליקה הדומיניקנית, בהונדורס ובדרום ויטנאם (האחרון היה יותר ממוצדק). גם בצרפת יש מתנקשים שמנסים לחסל את הנשיא שארל דה גול (כי הוא העניק עצמאות לאלג'יריה) - אבל הם נכשלים.

מנהיגי העולם הם לא היחידים שנמצאים תחת מתקפה. באוסטרליה, אריק אדגר קוק, רוצח סדרתי, מבצע פיגוע ירי בפרת'. בקנדה, מחבלים קוויבקים מפציצים לשכת גיוס. במלזיה, מפגינים מציתים את השגרירות הבריטית. ובדרום וייטנאם, לפני המהפכה, הצבא שופך כימיקלים נוזליים על מפגינים בודהיסטים.

עדיין, לא הכל טוב ורע. 1963, היא גם שנה של הרבה נקודות ציון גיקיות:

"אני מפקיד כתב-יד זה בידי היקום לא על מנת להשיג עזרה, אלא כדי לסייע, אולי, במניעת אסון נורא המאיים על כל המין האנושי." (פייר בול, כוכב הקופים)

פייר בול (1912-1994) היה סופר צרפתי, מהנדס וסוכן חשאי בעל יכולת לשלב הרפתקאות ופסיכולוגיה לסיפורים מדהימים.

לפני שנעשה לסופר מצליח, בול ניהל חיים די מעניינים. בשנים 1936-1939 הוא עבד כטכנאי במטעי עצי גומי בריטיים במלאיה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא התגייס לצבא הצרפתי בהודו-סין הצרפתית. כשגרמניה כבשה את צרפת, בול הצטרף לכחות צרפת החופשית בסינגפור ושימש כסוכן חשאי.

בול השתמש ביכולות הריגול שלו כדי לסייע לכוחות ההתנגדות בסין, בורמה והודו-סין הצרפתית. ב-1943, הוא נלכד בשבי והוכרח לעבוד שנתיים במחנה עבודה, עד שהמלחמה נגמרה. לאחר מכן, הוא ניסה לחזור לעבודתו בתעשיית הגומי, אבל זה לא תפס.

ב-1949, הסופר המתחיל חזר לפריז והתחיל לכתוב. ספרו הראשון היה הגשר על נהר קוואי (1952). מדובר ברומן סמי-בדיוני המבוסס על פרוייקט "רכבת המוות" שהרגה בערך 16,000 שבויי מלחמה של בעלות הברית ו-100,000 מגויסים אסייתים. הספר היה רב מכר עולמי מיידי ובול נהפך לסלבריטי. ההצלחה המהירה, אפשרה לבול להמשיך לכתוב וזה הוביל אותו, לספר שהוא, כנראה, המורשת הכי גדולה שלו - כוכב הקופים.

"זה היה פרוייקט גרנדיוזי, השאפתני ביותר שתוכנן אי-פעם על כדור הארץ." (פייר בול, כוכב הקופים)

ב-1963, בעת שביקר בגן חיות, בול הודהם מהמבטים המאד אנושיים של הגורילות, וזה גרם לו לתהות על מערכת היחסים בין בני אדם לקופים. חצי שנה לאחר מכן, הוא הוציא ספר "פנטזיה חברתית" (הוא לא היה מוכן לקבל תיוג של מדע בדיוני) שבה הוא מבקר את החולשות של האופי האנושי ותלות היתר של בני האדם בטכנולוגיה. גם ספר זה הפך להצלחה מיידית.

הסופר הבריטי, יאן פילדינג, תרגם את הספר לאנגלית. בבריטניה הוא יצא תחת השם Monkey Planet ובארה"ב תחת השם Planet of the Apes. זמן קצר לאחר מכן, הסוכן של בול, אליין ברנהיים, פנה למפיק הסרטים האמריקאי ארתור פ. ג'ייקובס ומכר לו את הזכויות לספר. ג'ייקובס חיפש לעשות משהו דומה לקינג קונג והספר של בול בדיוק נכנס לקטיגוריה הזו. המהלך הפתיע את הסופר כי הוא החשיב את הספר כאחד היצירות הפחותות שלו.

ג'ייקוס שכר את שירותיו של רוד סרלינג (היוצר של אזור הדמדומים) והצליח לשכנע את צ'לרטון הסטון (בן חור, עשרת הדברות) לככב בסרט. המוניטין של הסטון היה מספיק בשביל לשכנע את אולפני פוקס לקחת על עצמם את הסרט - בתקציב מקוצץ. ב-1968, הסרט הקלאסי כוכב הקופים שוחרר ומליוני מעריצים ברחבי העולם קיבלו עוד תעשייה להתמכר אליה.

בעקבות ההצלחה המיידית של הסרט, פוקס המשיכו לייצר עוד ארבע סרטים, רשת סי. בי. אס. יצרה סדרת אקשן טלויזיונית וב-1975, פוקס ואן. בי. סי. עיבדו את הספר לסדרת אנימציה. ב-2001, הסרט קיבל ריבוט, וגם שוב פעם ב-2011 (כטרילוגיה). בנוסף, היו גם אינספור ספרי המשך, ספינאופים, חוברות קומיקס, צעצועים ומרצ'נדייז. כל זה הודות לביקור של בול בגן החיות ב-1963.

"הפעם היה נדמה לי שאין זה אפשרי עוד לפקפק בזהותי האמיתי. אבוי! עדיין לא ידעתי באיזו עקשות עיוורת לוקים האורנג-אוטנגים!" (פייר בול, כוכב הקופים)

הספר מביא את סיפור המסע של עיתונאי אנושי מכדור הארץ לכוכב לכת המקיף את הכוכב בתלג'ז: אוליס מרו (המספר). מרו הוזמן להצטרך למסע הבינ-כוכבי ע"י פרופסור אנטל כי הוא ידע לשחק שחמט באופן סביר (וגם כי לא היו לו קשרים משפחתיים שכובלים אותו לכדור הארץ). חבר הצוות השלישי היה ארתור לוון, רופא. זמן קצר לאחר שהם נוחתים, המשלחת פוגשת אישה פראית ערומה, נובה, ובהמשך את שאר השבט שלה שהכיל עוד כמה מאות בני אדם ערומים.

שבט בני האדם מתעצבן מנוכחותם של חברי המשלחת הלבושים שהולכים על שתיים ובמהירות מסתער על החבורה, פורק מהם את הנשק, מסיר להם את הבגדים והורס את החללית. אחרי שחברי המשלחת הם ערומים לגמרי (וגם חסרי ישע), השבט נעשה ידידותי. עם זאת, אף אחד מחבריו לא מפגין שום תבונה אנושית. זמן קצר לאחר מכן, השבט מותקף ע"י חבורה של גורילות אינטיליגנטיות לבושות וחמושות והקונצפט של הספר נחשף.

מאד אהבתי את הרעיון של הספר, אבל פחות התחברתי לביצוע שלו. בול עושה עבודה מצוינת בבניית עולם, אבל הסיפור עצמו הוא רק סביר - מה שדי אפיין את המדע בדיוני של שנות החמישים (למרות שבול ניסה להתרחק מהתיוג).

הספר עצמו נכתב כדי לשמש ביקורת קרה על האופי האנושי וההבדלים השונים בין בני אדם לקופים, והדמויות עצמן משמשות היטב את המטרה הזו. כתוצאה, לי אישית לפחות, היה מאד קשה להתחבר אליהן.

מרו מתאר את המצוקה של להיות כלוא ולזכות ליחס של בעל חיים. הבעיה היא, שאין באמת תחושה שזה משהו שמפריע לו לעומק. מדובר בבעיה שהוא צריך לפתור, לא חוויה מייסרת. למרו אין שום קושי בכך שהקופים צדים, לוכדים ומבצעים ניסויים בבני האדם החייתיים. מבחינתו, הם חיות ולכן זה לגיטימי לנצל אותם לרעה ולבצע בהם ניסויים. הבעיה היחידה שלו היא שהוא אישית תבוני ולכן הוא אמור לקבל יחס שונה - מיותר לציין שלא הייתי אחד ממעריציו.

הקופים עצמם מחולקים לשלשה שבטים (גזעים) שונים: גורילות, אורנג-אוטנגים ושימפנזות. כל שבט מייצגת סטריאוטיפ אנושי שונה. גורילות הם המנהיגים הצבאים המתעניינים עיקר בלוגיסטיקה ואדמיניסטרציה ואחראים לנהל את כוכב הלכת. האורג-אוטנגים הם מדענים שמרנים שנצמדים באדיקות דתית לידע בספרים ונמנעים מניסויים. השימפנזות הם הגאונים היצירתיים שמגלים ידע חדש - ובאופן לא מפתיע הם גם השבט הכי חלש מבחינה פיזית וסופגים הכי הרבה זלזול. סטריאוטיפים אלה מקשים מאד על כל נסיון להזדהות עם רוב הדמויות הקופיות שהספר מציג. הם אמורים לשמש כביקורת על סוגי בני אדם שונים ולכן קשה להתחבר אליהם ברמה האינדיבידואלית.

סך הכל, נהניתי מהספר. בנית העולם והמסע בו הם ברמה מאד גבוהה, סגנון הכתיבה מרענן ודי מעניין, ולמרות שלי אישית יש קשיים עם הסיפור עצמו, לא מדובר בסיפור גרוע - רק בינוני. אני שמח להוסיף ספר זה לרשימת ספר המדע בדיוני הצרפתים שלי שחוקרים את היחס בין בני אדם לקופים (ביערות אפריקה, You shall know them) ובהחלט מחשיב אותו כחלק חשוב חשוב מהגיקיות של 1963.

#המסעממשיך לאט

*****

עדכון אישי: לקח לי כמעט חודש לכתוב את הסקירה הזאת. שילוב של סיום עבודה ותחילת עבודה חדשה, אבל גם כי הכתיבה עצמה כרגע מקבלת תעדוף יותר נמוך. הבית שלי עכשיו ראוי לאכלוס בני אדם וזאת תחושה טובה, אפילו אם זה אומר שיש לי פחות זמן לכתוב.

אני עדיין רוצה לכתוב עוד שתי סקירות, אבל הם יקחו קצת זמן. יש לי מאמר שאני צריך להגיש עד תחילת מרץ (לא הרבה זמן) וזה הדבר הבא שאני הולך לעבוד עליו. לאחר מכן, אני אחזור ל-1964.



  • Yehoshua Paul

2020. China launches the world’s first driverless bullet train, a NASA intern discovers a rare circumbinary planet, and thanks to some very weird math, I’m publishing my 100th post on this blog (apologies to Iran, Australia and Puerto Rico for cherry-picking positive news).

100 posts is a good opportunity for recollection so this week I am going to:

  1. Take an opportunity to reflect on what was

  2. Share a bit on what is currently going on with my life

  3. Make an important announcement regarding future plans

“There is no point in using the word 'impossible' to describe something that has clearly happened.” (Douglas Adams)

In October 2018, I had a random discussion with Avichai Halevi, one of my closer geek friends, about the geeky tradition of creating a series of themed posts for counting the Omer. This gave me the idea of creating my own series that would revolve around history, authors, books, and of course the Omer.

Fast-forward to January 2020. I have reviewed 62 years, authors and books, written 99 posts on my blog (30 in Hebrew, 69 in English), and acquired over a hundred followers (hate that term). I’ve also added several rare books to my library, discovered several amazing writers and learned an insane amount about the twentieth century, and I’m only at 1962! (boy, do I feel young).

As a result of this blog, I’ve now added 870 books to my reading list, discovered several amazing Facebook communities, delivered a lecture at the iCon convention, and mustered up the courage to write my first fanfiction story. I wouldn’t have been able to do it though without help.

Credit for the blog’s success goes to several people:

  • Ziv Wities, one of my oldest friends. His constructive criticism helped me polish my posts and refine my writing style, and his ongoing editing and moral support has been absolutely amazing.

  • Tammy Paul, my wife. She built the website for me using Wix, and for the past 16 months has been reviewing my posts and constantly reassuring me that yes, they are actually good.

And of course, there has been non-stop positive feedback from my followers (really hate that term) and in the Facebook communities where I share my posts.

It hasn’t been easy though.

My living room on a typical week day

“You must stay drunk on writing so reality cannot destroy you.” (Ray Bradbury)

When I first started working on my Omer posts, the average amount of time I spent writing each post was roughly 4-5 hours, and I was able to average 6 a month. My post-Omer posts now take around 12-14 hours to write, and I now try and maintain a weekly schedule (which I’ve pretty much abandoned over the last month). For obvious reasons, it’s a lot harder.

Why such a big gap?

  • Hebrew: My early posts were mostly written in one language, which I later partially translated. These days I write in both languages and that takes more time. It’s easier for me to write in English and that’s also the language my closest friends and family speak. My target audience is mainly Hebrew speakers though so I translate everything I write.

  • Research: I used to introduce my early posts with a list of half-random facts that I felt gave a nice taste of each year. IMO, there were too many times these lists ended up being more distracting than informative. Therefore, I now focus on 1-2 events and attempt to weave them into a story that I can connect to the book. This takes more time, as I have to review the entire year, select the events I’m going to focus on, and then research them. I also end up spending more time writing, rewriting and editing these sections to get them right (and they’re still far from perfect). The end result though gives me a much better intro.

  • Media: Initially, I only wrote plain text posts. After Tammy built me a website, I went back and added images and links to every post. Doing them in both languages takes me roughly 2-3 hours.

  • Facebook: Copy-pasting everything to Facebook in both languages, making sure everything looks okay, and then sharing to all the various groups is another hour’s work.

All of this adds up, and that’s not including the time I spend actually reading the book, and the time spent researching the books I want to review. The end-result is something, I can definitely feel proud of, but not something I can maintain for long-term on a weekly basis.

So how have I been managing until now? I have a laptop and I write on the train on my way to work; before the clocks shifted, I wrote on Fridays; I also usually spend 2-3 nights a week writing in the evening, instead of working, and this worked for a limited period of time. However, it’s been tough, and at some point the universe (AKA God) had enough and sent me some signals to get my priorities straight.

In November, two family members were hospitalized, I had a wedding, a doctor’s appointment, and a deadline in the same week that Gaza erupted. However, I published on time, and scheduled the next post for two weeks giving me plenty of time to recover. A few weeks later, my daughter was sick for three days in the same week I had a work deadline and I didn’t have the energy to apologize again so I just pushed things off until I was ready and then published. However, those were just the big things.

I launched this blog because it was something that I enjoy doing. I write because I want to write, not because I have to write. Sometimes this distinction gets blurred, and lately it’s been manifesting in problematic ways.

Examples:

  • Post-Shabbat cleanup that gets pushed off for several days so I can finish my blog post and then catch up with work.

  • Prioritizing writing over snuggling with my wife and watching a show together.

  • Not being able to focus on smaller fun projects because I have an obligation to publish

  • Rushing through a book I want to read slowly because of a deadline

I think the final straw was two weeks ago when I arrived home after spending 45 minutes in the rain waiting for a ride. Instead of going up to my office and starting work on my 1962 post, I decided to switch to pajamas, snuggle up in bed, read a book and get an early night’s sleep. My self-imposed deadline is no longer serving its purpose, and therefore it’s time to officially say goodbye, but that’s not the only thing that is changing.

I'll be working in this building

“The future depends on what we do in the present.” (Mahatma Gandhi)

On February 02, I will be starting a new job at Tufin. I will be joining a team of awesome technical writers headed by the amazing Jeff Klein. It’s going to be a big change in many ways, and this will require me to adapt in many good ways. During the first several months, I will be spending a lot of time learning the position and juggling my work-life balance in order to keep everyone happy. I will also be doing my best to work hard and impress the new team. I do not want Sefer HaOmer to conflict with that goal.

It’s not just the new job though. It’s also the infrastructure I am working on. Sefer HaOmer was originally planned as a limited series of 49 posts. I am now in 1962 and no longer focusing on the Omer, but the name of the site and Facebook page have remained the same, and it’s confusing. I’ve been talking for awhile already about the need to upgrade my site and change the name and I think it’s time I focused on that (after I’ve fully integrated into Tufin).

I’ve got a lot of ideas bouncing around in my head right now, and some skills I want to learn. I can’t focus on them, adjust to a new workplace, focus on my family (and the state of my house) – and also write weekly blog posts. Therefore, it’s time for me to put this journey on pause – in a few weeks.

I plan on writing three more posts for this blog – 1963 (already read), 1964 (nostalgia) and 1965 (major landmark). Hopefully, I’ll be able to get them all published by the time I start at Tufin (vacation in between jobs will help). Afterwards, Sefer HaOmer will go on hiatus while I adjust to my amazing new position and plan the next steps of my journey.

Until then #thejourneycontinues

 
 

Contact

Thanks for your interest in Sefer HaOmer. For more information, feel free to get in touch and I will get back to you soon!

Book Shelf

©2019 by Sefer HaOmer ספר העומר. Proudly created with Wix.com

  • White Facebook Icon